פרשת תל-מוטילה 3

"לזרוק אותם לקיבינימט"

הרמטכ"ל יגאל ידין, ממלא-מקום מח"ט "גולני", מאיר עמית, ומג"ד 13 רחבעם זאבי שלחו במוצאי שבת 05.05.51 פלוגה מגדוד 21, בפיקוד זאב סלעי (פלזנר), לתקוף את הסורים במוצב "הדמות".

הפלוגה הסתייעה במרגמות 120 מ"מ של גדוד תותחנים פיקודי ובמרגמות 81 מ"מ של הפלוגה המסייעת; מפקד הפלוגה המסייעת היה אורי הורוביץ, מגדוד 13 של "גולני". אף שבשלב זה עמדו לפעול בשטח שתי פלוגות מגדוד 21 - אחת בפיקוד ברשי ואחת בפיקוד סלעי - וכן קורס מפקדי הכיתות של "גולני" בפיקוד איתן שמשוני, נשאר הפיקוד על הפעולה בידי מפקד גדוד 13, רחבעם זאבי. הוא לא הועבר לידי מג"ד 21, אהרן אבנון, או לידי המח"ט, מאיר עמית.

זאב סלעי, יליד ברית המועצות, עבר קורס קצינים בצבא האדום, שירת בו כמפקד מחלקה, השתתף בכיבוש גרמניה וערק מן הצבא. אחרי מלחמת העולם השנייה עבר למערב אירופה, התגייס ל"הגנה" ואימן את אנשי מחנות העקורים שהתכוננו לעלות לארץ ישראל. ביולי 1948 עלה לישראל ומונה למפקד מחלקה בפלוגת עולים חדשים בחטיבת "גבעתי", שלחמה בחזית הדרום. אחרי המלחמה עבר לחטיבת "גולני" ושימש קצין מבצעים וסגן מפקד פלוגה בגדוד 21. זמן קצר לפני פרשת תל-מוטילה מונה למפקד פלוגה. רוב חייליו היו עולים חדשים מתימן, שגויסו שלושה חודשים קודם לכן ועברו אימוני טירונות בלבד.¹ פלוגתו של גבי ברשי, המאומנת ביותר - יחסית - בגדוד, הייתה תקועה בתל-מוטילה. איש לא חשב לשלוח את סלעי ופקודיו לתל-מוטילה ולהטיל את תקיפת "הדמות" על ברשי ופקודיו או על חניכי ומפקדי קורס מפקדי הכיתות.

ביום חמישי, 03.05.51, נשלחו סלעי ופקודיו מטירה לטבריה, כעתודה למקרה הצורך. בבוקר שבת, 05.05.51, אמר לו המג"ד, אהרן אבנון: "צריך לזרוק אותם (את הסורים) לקיבינימט, וצריך לעשות את זה חלק ומהר". בתדריך למפקדי המחלקות והכיתות של הפלוגה אמר אבנון: "מחלקה סורית השתלטה על גבעה מצפון לכנרת, ועלינו לסלק אותה משם".

לפקודתו של סלעי עמדו רק שני מפקדי מחלקות, מרדכי עציוני ונתן לוין. אבנון העמיד לרשותו את קצין הספורט של הגדוד כמפקד מחלקה שלישי. עד שהתארגנה הפלוגה נסעו סלעי, עציוני, לוין והסמג"ד עקיבא סער לזנגריה (אליפלט), שם נפגשו עם זאבי, השקיפו מעמדת תצפית על כל עמק כורזים ותכננו את ההתקפה. למילות הקוד להפעלת הארטילריה בחר סלעי בשמות אשתו, יונה, ובתו, מלי. נוסף על קצין הספורט הועמדו לרשותו שני סמלים.

יום שבת, 05.05.51, היה חם מאוד. במטבחי צה"ל לא בישלו בשבתות, גם לא בשבתות של מבצעים, בגלל ההסכמים הקואליציוניים עם המפלגות הדתיות. בצהריים ובערב אכלו חיילי הפלוגה חמין, ולכולם נגרם קלקול קיבה; על כן יצאה הפלוגה מזנגריה שעתיים אחרי המועד המתוכנן. כשהגיעו סלעי ופקודיו לתל-מוטילה, הציע להם ברשי לתקוף ממזרח למערב, בעוד הוא ופקודיו יסייעו להתקפה ככוח רתק.

באיחור של שעתיים, בשעה שתיים אחר חצות, לאחר מסע מפרך ברגל וכשהם עמוסים ציוד כבד, הגיעו התוקפים לנקודת ההסתערות. סלעי אמר בקשר את מילת הקוד. החיילים הצמידו כידונים לרובים הצ'כיים, האש הארטילרית נורתה וההסתערות החלה. הסורים ירו אש מקלעים חזקה ויעילה מתוך עמדות מוגנות היטב בין סלעי הבזלת. רק אז הבינו התוקפים שמשימתם אינה "לנפנף" מחלקה, אלא לכבוש יעד מבוצר היטב.

מפקד המחלקה מרדכי עציוני סיפר: "שמעתי הרבה צעקות של נפגעים. יחד עם הנפגעים שכבו על הארץ חיילים כשירים שפחדו. בצעקות ובגידופים המרצתי אותם להמשיך. אחרי זמן קצר נפגעה ידי הימנית. חבשתי את עצמי, אבל דם רב ניגר מפתח היציאה של הכדור. הרגשתי שאני מאבד את ההכרה. התגברתי, שתיתי מים מהמימיה כדי להכניס לגוף נוזלים, והמשכתי בהסתערות. אחרי כמה צעדים נפלתי. כשהתעוררתי זחלתי לאחור, ומשם פינו אותי למוצב תל-מוטילה, והחובש של גבי ברשי טיפל בי".²

מפקד המחלקה נתן לוין נהרג בהסתערות הראשונה. חיילי שתי המחלקות נסוגו לכיוון מחלקת העתודה, שעליה פיקד קצין הספורט. סלעי דיווח במכשיר הקשר לאהרן אבנון ולזאבי. מכשירי הקשר של המחלקות, מ"ק 21, לא היו תקינים, וצעקות המפקד לא הגיעו לאוזני פקודיו בגלל הרעש ותנאי הקרקע. חיילים פינו את הנפגעים לתל-מוטילה, ולא כולם חזרו לשדה הקרב.

בקיבוצו, יגור, שמע טפר על המתרחש בתל-מוטילה. הוא קם ממיטת חוליו וחזר לחפ"ק של גנדי. לא ניתן לו שם תפקיד מוגדר.³

לפני עלות השחר ביום ראשון, 06.05.51, ארגן זאב סלעי את פקודיו בשורות מדולדלות ויצא להסתערות שנייה, שנהדפה אף היא. אנשים נוספים נפגעו. רופא לא היה עם המסתערים, ושני החובשים הודיעו לסלעי שהציוד הרפואי אזל. סלעי ופקודיו תפסו מחסות קרוב מאוד לגבול המוצב והחליפו רימונים עם הסורים, שנהנו מיתרון טופוגרפי והחזיקו בכמות גדולה בהרבה של רימונים. חיילים אחדים רצו תחת אש לתל-מוטילה והביאו שק רימונים. במכשיר הקשר ביקש זאבי מסלעי לעשות מאמץ נוסף, לחדור לעמדות הסורים ולחסלם בקרב פנים-אל-פנים.

תן הנחתה על כוחותינו

לאהרן אבנון, שפלוגתו איבדה אנשים רבים בהתקפות על "הדמות", לא היה תפקיד בחפ"ק של זאבי, והוא לא השפיע על מהלך הקרב. לדבריו, ביקש להצטרף לסלעי. אבנון: "תן לי לרדת למטה, אני רוצה להסתער". זאבי: "אני מבקש ממך לא לעשות את זה".⁴

זאבי סיפר: "הייתה לי בעיה ללכת עם כוחות האש הארטילרית שלי ולהפעיל אותה בלי שתפגע בכוחותינו. הבעיה שלי הייתה תיאום תנועה ואש".⁵

בפעם השלישית הסתער סלעי על המוצב בראש פקודיו הנותרים, שמנו עתה כוח בגודל מחלקה. במכשיר הקשר ביקש ממפקד גדוד מרגמות 120 מ"מ להנחית אש חזקה על "הדמות". מפקד המרגמות: "אין טווח ביטחון, והפגזים ינחתו גם עליכם". סלעי: "אני מבקש ממך הנחתה על כוחותינו".

לאחר רגע של שיקול דעת התכוון סלעי להורות לפקודיו לתפוס מחסות בין הסלעים עד שההפגזה תשבור את האויב, ואז להסתער. "הנחתה על כוחותינו" במצב כזה עשויה להיות יעילה רק אם הארטילריה פועלת בדיוק מרבי וברמה מקצועית גבוהה. הפגזים שנחתו פגעו ברבים מפקודיו של סלעי וגם בו.

סלעי סיפר: "פגז התפוצץ לידי, העיף אותי הצדה, רסיסים פגעו ברגלי ואני חדלתי לשמוע. שכבתי רגע, חבשתי את עצמי במטפחת, קמתי וקראתי לשאר האנשים להמשיך בהסתערות. רבים מהם נפגעו. ואז עלה השחר. האויב ראה אותנו מלמעלה וקטל אותנו. לא נשארה לנו ברירה אלא לתפוס עמדות במצב נחות ולהחליף יריות עם האויב".

בתל-מוטילה שמע גבי ברשי במכשיר הקשר את צעקותיו של סלעי ביידיש, ולא הבין אותן. לשווא ניסה להרגיעו. ברשי סיפר: "בסוף הוא נרגע והודיע שיורדת עליו הפגזה. לי היה ברור שפגזים אלה הם שלנו. התקשרתי עם זאבי בטלפון ואמרתי: ההפגזה יורדת על החבר'ה שלנו, והם צועקים. זאבי ענה: גם זה, לפעמים, שיקול".⁶

בדוח ועדת החקירה של צה"ל נכתב שקציני תצפית קדמיים לא צורפו לכוח המסתער לצורך טיווח הארטילריה. בגלל המחסור בכוח אדם לא היה נהוג לצרף קציני תצפית ליחידות חיל רגלים. שיתוף הפעולה בין הכוחות המסתערים לבין מפקדי הסיוע היה לקוי.

אחד מאנשי החפ"ק של זאבי היה סגן מפקד גדוד 21, עקיבא סער, מוותיקי הפלמ"ח. סער היה מתוסכל: פקודיו נהרגו בהסתערויות, והוא עקב אחרי הקרב במכשיר הקשר. הוא ביקש רשות מאבנון להצטרף ללוחמים; שניהם ביקשו את אישורו של זאבי, והוא ענה: "מצוין".

בבוקר יום ראשון, 06.05.51, צעדו סער והקשר שלו, עם מכשיר הקשר, בתוך השטח מוכה האש אל מוצב "הדמות". פגזי הארטילריה הישראלית התפוצצו בין הסלעים. כשהיה במרחק 300 מטרים מפקודיו של סלעי, התפוצץ לידו פגז.

סער: "מאיר, תפסיקו את המרגמות, הן הורגות את החבר'ה שלנו". הוא ביקש זאת במכשיר הקשר מן המח"ט בפועל, מאיר עמית. שוב התפוצץ פגז, וסער עף בין הסלעים. רגלו הימנית נקעה, ורסיס נתקע בעמוד השדרה שלו בין שתי חוליות. הקשר נהרג. על-אף פציעתו הגיע סער אל סלעי ונטל את הפיקוד. אהרן אבנון שלח תגבורת - מחלקה נוספת בפיקוד דוד לכיש. היא הגיעה למוצב זמן מה אחרי סער.⁷

מכות באת חפירה

מאיר עמית הבין כבר אז שחטיבתו לא תגרש את הסורים משטח ישראל אם לא ישנה את שיטת הלחימה. הוא ביקש משמואל אדמון סיוע אווירי וקיבל תשובה שלילית מסיבות מדיניות: אחרי פרשת אל-חמה, פעולת הגמול האווירית והדיון במועצת הביטחון, נתן בן-גוריון הוראה חמורה שלא להפעיל את חיל-האוויר בתקריות. משה שרת סירב לבטל את ההוראה.

עמית המשיך לבקש סיוע מחיל-האוויר והכניס למערכה, באין ברירה, את גדוד העתודה - גדוד 12, בפיקוד יעקב ("ישקה") אליאב, שניהל בעבר את פעולות הטרור של לח"י באירופה.⁸

אליאב סיפר: "רוב חיילי הגדוד, עולים מעירק, הגיעו אלינו ישר מן המטוס. היה עלינו לחנך אותם מהתחלה. הם לא הבינו מה זאת מדינה ומה זה צבא. היה בהם פחד מפני ערבים, טבוע עמוק. עברית לא ידעו והשכלתם הייתה נמוכה מאוד. באחת הפעולות סירב אחד מהם להשתתף, בטענה שהוא פוחד מהערבים. עשיתי מסדר פנפילוב⁹, וגערתי בו בנוכחות חבריו".

"כשהתחילה התקרית בתל-מוטילה היה הגדוד שלי ברזרבה, ואני ישבתי בחפ"ק של זאבי. ניהול הפעולה הפליא אותי מאוד. אמרתי למאיר עמית את דעתי: יש לירות בסורים בתותחים, בכינון ישיר, ולתקוף אותם מאחור. כשבאים אליהם מאחור הם בורחים. עמית לא קיבל את דעתי, ואנשי גדוד 21 נשלחו להתקפה כפי שנשלחו. בלילה שבין 05.05.51 ל-06.05.51 התברר שהייתה פשלה רצינית, מפני שהם לא תקפו נכון ולא קיבלו סיוע נכון. לדעתי, הם נשלחו לתקוף את מוצב "הדמות" בלי תוכנית".

"מאיר עמית הורה לי להיכנס לפעולה. דרשתי את קורס מפקדי הכיתות של איתן שמשוני, סיוע אווירי ורשות לתקוף ממזרח ומדרום, ועמית הסכים לדרישותיי. שלחתי את קורס המ"כים החטיבתי ופלוגה מגדודי, בפיקוד יצחק זייד, לכבוש את "הדמות"".¹⁰

אליאב הורה למפקד הפלוגה, יצחק זייד, לעבור עם פקודיו מביתניה לווילה מלצ'ט.

זייד סיפר: "עמית הורה לי להגיע עם פלוגתי עד סמוך למוצב השפך. הוא היה עייף מאוד, ובסוף התדריך אמר לי בסגנון אישי: אתם הפלוגה האחרונה שיש לנו, ואיני רוצה להכניס אתכם לקרב בטרם זמן. אתה הסיכוי היחיד שלנו, לכן אתה נשאר בעתודה חטיבתית ונכנס לקרב על מוצב "הדמות" רק אחרי פקודה מפורשת ממני".

"נסעתי עם הפלוגה שלי עד שהיינו חשופים לאש הסורים. ירדנו מכלי הרכב והתקדמנו ברגל, בחסות צלעות הגבעות. התקשרתי עם זאבי, והוא אמר לי שאריה טפר בשטח והוא ייתן לי תמונה. ראיתי פצועים ישראלים יורדים מכיוון "הדמות". טפר אמר לי: אתה תפעל תחת הפיקוד שלי. ראיתי זאת כדבר טבעי, ויחד תכננו את ההתקפה על הסורים".¹¹

פלוגתו של זייד הייתה הקלף הקרקעי האחרון של עמית, והוא הימר בזהירות. לפיכך שלף את הג'וקר: המפקד הקרבי הטוב ביותר שלו, אריה טפר.

אריה טפר סיפר: "ביום ראשון, 06.05.51, אמר לי מאיר עמית בנוכחות עדים: הפלוגה של איציק זייד תחת המוצב. האנשים לא מסתערים. סע לשם, קבל את הפיקוד וכבוש את המוצב הזה, ושום דבר אחר לא מעניין אותך. נסעתי עם חיילים מפלוגתי. ראיתי פלוגה של חיילים שנראו לי כטירונים. הם שכבו על האדמה, ואיציק זייד, עם פנים שחורים מפיח, לשם הסוואה, עמד על סלע ונאם להם על הצורך להסתער. אמרתי לו: איציק, אני לוקח את הפיקוד, ועכשיו אנחנו כובשים את הדמות. הוא ענה: אני מבקש ממך דבר אחד: תן לי לנהל את זה, ואתה תהיה על ידי. לא הייתה לי סבלנות. אמרתי: תראה!, לקחתי את חפירה והיכיתי אחדים מהחבר'ה מכות נמרצות. הם קמו, הסתדרו כחיילים והסתערו לעבר "הדמות"".

בשבוע הבא:

הכרעת הקרב בתל מוטילה על-ידי מטוסים בניגוד לפקודה; נזק מדיני שנחשב אז לאסון; שיח הפיקוד הבכיר על הקרב; ועדות חקירה; לקחים של יושמו; פרימיטיביות וחוסר אינטלקטואליות של מערכות הביטחון; מצעד האיוולת היקר של ההיסטוריה בכלל ושל ישראל בפרט.