פרשת תל-מוטילה 4 - בעיית עומק תרבותית

לא מבין, לא שומע

ביום ראשון, 06.05.51, לפנות בוקר, קיבלו חניכי הקורס למפקדים בכירים חופשה לסידורים אישיים. אחד החניכים היה אלוף פיקוד הצפון, יוסף אבידר, שממנו ניטל הפיקוד הזמני על הגזרה בעת שהשתתף בקורס.¹

"לא ידעתי מה קורה בצפון, אבל הייתה לי הרגשה רעה", סיפר אבידר. "קמתי בשש בבוקר, עליתי על המכונית ונסעתי למטה שלי בנצרת. ברחבה שלפני בניין המטה הייתה תכונה. אחד הקצינים, חיים בן-דוד, עדכן אותי בנעשה בקרבות תל-מוטילה. נכנסתי ללשכת האלוף. ממלא מקומי, שמואליק אדמון, דיבר בטלפון עם הרמטכ"ל יגאל ידין. הרמתי שפופרת שנייה להאזנה. אדמון דיווח, וידין אמר: "אולי נקרא ליוסף?". שמואליק השיב: "יוסף הגיע, הוא כאן". נכנסתי לשיחה, וידין החזיר לי רשמית את פיקוד הצפון. שמוליק סיפר לי על המצב הביש".

מאיר עמית והמג"דים דרשו מאבידר להפעיל את חיל-האוויר. אבידר ידע כי בעקבות תקרית אל-חמה והלחץ המדיני שהופעל על ישראל נאסר על חיל-האוויר לפתוח באש בגזרה בלי אישור מפורש של הדרג הבכיר. ההגבלה המדינית נועדה למנוע הסלמה נוספת מול סוריה ומול מועצת הביטחון של האו"ם.⁴

יעף יבש שהפך לתקיפה

באותו בוקר טסה בשמי הגליל רביעיית מטוסי "ספיטפייר" במסגרת אימון. במחקרי התעופה שפורסמו זוהו אנשי המבנה בצורה מדויקת: המוביל היה זאב כרמי - שמו העברי של רודי אוגרטן (Rudy Augarten), ממפקדי בסיס רמת דוד וּמוותיקי טייסי הקרב; עמו טסו זאב לירון, יואל קוסטה ויעקב סלומון. יואל קוסטה, ניצול שואה שעלה מצ'כוסלובקיה ובוגר קורס הטיס הראשון של חיל-האוויר, היה הטייס שפתח באש. כעבור שלושה חודשים, ב-19.08.51, נהרג קוסטה בתאונת "ספיטפייר".⁸

יואש צידון (צ'אטו), קצין הקישור האווירי של הכוחות בצפון, שמע את המטוסים בקשר וביקש סיוע. לפי התיאור שפורסם בביטאון חיל-האוויר, הוא ניסה להשיג אישור לתקיפת הכוח הסורי כדי לאפשר את חילוץ הנפגעים ואת השלמת ההשתלטות על מוצב "הדמות". האישור לירי לא ניתן. אלוף הפיקוד הורה אפוא על "מטס יבש" - צלילות על היעד בלי ירי, שנועדו ליצור אצל הסורים תחושה שהם עומדים להיות מופצצים.²

במקביל הכינו מפקדי הקרקע את ההסתערות. מאיר עמית ורחבעם זאבי הפעילו מצפון את הכוח של זאב סלעי, בפיקודו של הסמג"ד עקיבא סער, ומדרום את הכוח שבפיקוד אריה טפר. אהרן אבנון עזב את החפ"ק והצטרף לכוח של סלעי. מחלקת מרגמות 81 מ"מ, בפיקוד אורי הורוביץ, נדרשה לפתוח באש בעת צלילת המטוסים, כדי לחזק את הרושם שמדובר בתקיפה מן האוויר.

המטוסים צללו והתרוממו. סער ביקש שוב שמטוסי הקרב יירו צרורות אחדים, אך למח"ט לא הייתה סמכות להתיר זאת. בזמן היעף השני קרא סער לפקודיו להסתער. אף שהיה פצוע והתקשה ללכת, הוא הוביל את המאמץ מצפון; מדרום הסתערו טפר ואנשיו. סער השמיע את הקריאה: "אמר המלך בן-גוריון: נעלה ונכרית את זרע עמלק!" - ניסוח המשקף את לשון התקופה ואת רוח הקרב, ולא פקודה רשמית של ראש הממשלה.

במהלך היעף השלישי, בסביבות 10:25, נפתחה אש מן הקרקע לעבר המטוסים. כאן קיימות כמה גרסאות. לפי עדויות שגביתי, התנהל ויכוח בקשר אם ניתן אישור לירי; לפי עדויות מאוחרות של אנשי חיל-האוויר, ההוראה הפורמלית הייתה שלא לפתוח באש, אך צידון ניסח את דבריו באופן שאפשר לטייסים להבין כי בנסיבות מסוימות אפשר "לטעות". אין מחלוקת על העובדה המרכזית: יואל קוסטה פתח באש מתותחי 20 מ"מ ופגע בעמדת הפיקוד הסורית. האש האווירית, שבאה ברגע ההסתערות, ערערה את המערך הסורי והאיצה את נסיגתו.²

אריה טפר סיפר: "ה"ספיטפייר" ירה ואנחנו עלינו על המוצב. בעמדות ראיתי גוויות של חיילים ישראלים וסוריים. הסוריים שלא נהרגו ברחו לכיוון הירדן. החיילים שלנו היו באי-סדר מוחלט. אכלנו שסק ושתינו רום שמצאנו בכליהם של הסוריים, ובזה נגמר העניין".³

הקרב הסתיים לקראת השעה 11:00-11:15, ביום ראשון, 06.05.51. הכוח הסורי נסוג מן העמדות שממערב לירדן. מקורות הנצחה ופרסומי צה"ל מאוחרים מונים כיום 41 חללי צה"ל ויותר מ-70 פצועים. במחקרו של אריה יצחקי נמסר כי 38 מן החללים היו חיילי "גולני" ושלושה היו אנשי מילואים מחטיבה 3; קיימת אי-אחידות במקורות לגבי החלוקה הפנימית, אך המספר 41 הוא המניין המקובל כיום בהנצחה הרשמית.⁹,¹¹

לאחר שובו של דוד בן-גוריון מארה"ב הוא ביקר פצועים והעלה בדרגה מפקדים שנפצעו בקרב, למעט אריה טפר, לפי עדותו. אחרי הפרשה פיקד טפר על קורס המ"כים של "גולני" ונשאר זמן רב בדרגת סרן. לטענתו, עיכובו בדרגה היה קשור לעימות אחר עם אלוף הפיקוד, יוסף אבידר. העדות הזאת שייכת למישור האישי של היחסים בין מפקדים ואינה משנה את הערכת תפקודו בשלב הסיום של הקרב.³

"מי פתח באש?"

לירי של קוסטה הייתה משמעות כפולה. ברמה הטקטית הוא סייע להכרעת המוצב; ברמה המדינית הוא חרג מהוראה שנועדה למנוע מעורבות אווירית נוספת. בדוח החקירה תואר המוביל, זאב כרמי, כשהוא שואל בקשר: "מי פתח באש?!", וכי לאחר ששני טייסים הכחישו, קוסטה השיב: "לא מבין, לא שומע". גם אם הניסוח המדויק תלוי בעדות, הוא נעשה לסמל של המתח בין פקודה מדינית מגבילה לבין האינסטינקט המבצעי של טייס תחת אש.

המקורות המאוחרים מחזקים לפחות את התוצאה המבצעית. באתר "יזכור" מצוין כי קוסטה השתתף בקרב תל-מוטילה וסייע בהכרעתו ובנסיגת הסורים; מח"ט "גולני", מאיר עמית, והמג"ד רחבעם זאבי העניקו לו תעודת הוקרה על תושייה ואומץ לב. בפרסומים המבוססים על חומרי חיל-האוויר מובאים גם דיווחים על פגיעות שספגו כמה ממטוסי ה"ספיטפייר" מאש הקרקע - נתון המסביר מדוע הוראת "צלילה יבשה" מעל יעד יורה הייתה בעייתית מלכתחילה.⁸

מן הזירה הצבאית לזירה המדינית

קרבות תל-מוטילה היו חלק ממשבר רחב יותר סביב האזורים המפורזים, ייבוש החולה ותקרית אל-חמה. פרוטוקול ישיבת הממשלה מ-09.05.51, שפורסם לימים במסגרת "דבר דבור 1951" של העמותה למורשת משה שרת, מאפשר לראות כיצד הציגה הממשלה את האירועים בזמן אמת. שרת תיאר את האירוע כחדירה לשטח ישראלי והדגיש כי במהלך הלחימה הצטבר מידע על מעורבות חיילים סוריים, אך באותה עת לא הייתה לישראל יכולת להציג בפומבי את כל מקורות המודיעין שלה.⁴

התמונה הבינלאומית הייתה בתחילה מעורפלת יותר. מסמכי משרד החוץ האמריקני, שפורסמו בסדרת המסמכים הדיפלומטיים FRUS, מראים כי בתחילת מאי התקבלו בוושינגטון דיווחים סותרים: השגרירות בתל אביב תמכה בטענה שמדובר בכוחות סוריים סדירים, ואילו בדמשק הוערך תחילה כי מדובר בעיקר באזרחים ערבים חמושים. ב-06.05.51 עדיין נטה משרד החוץ האמריקני לגרסת "האזרחים", אולם ב-09.05.51 כבר ציין שיש "ראיות מצטברות" למידה מסוימת של השתתפות הצבא הסורי.⁷

גם מסמכי האו"ם נעשו ברבות השנים חשובים יותר להבנת המחלוקת. בדיווחים הראשונים של משקיפי האו"ם נאמר כי נראו ערבים חמושים בבגדים אזרחיים, ולא נמצאה הוכחה מספקת להתערבות סורית ישירה. אולם ב-08.05.51 דיווחו משקיפים שביקרו בעמדות שנכבשו כי נמצאו כמויות נשק ותחמושת, ובכללן תוויות של ארגזי תחמושת שנשאו סימונים של שתי יחידות בצבא הסורי. באוגוסט 1951 דרשה ישראל לפתוח מחדש את הדיון לאחר שבעיתון הרשמי של סוריה פורסמו הודעות על עיטורים לחיילים שהשתתפו ב"פעולות מלחמה" באזור תל-מוטילה. ב-23.09.51 קבע ראש מטה משקיפי האו"ם, הגנרל ויליאם ריילי, בדוח S/2359, כי לנוכח החומר החדש ניתן לראות את השתתפות אנשי הצבא הסורי בלחימה כמוכחת. סוריה דחתה את המסקנה.⁶

החלטת מועצת הביטחון

החלטת מועצת הביטחון התקבלה ב-18.05.51. החלטה 93 של מועצת הביטחון (S/RES/93), שהתקבלה בעשרה קולות וללא מתנגדים, עם הימנעות של ברית-המועצות, עסקה במכלול הסכסוך באזור המפורז. היא דרשה להפסיק את עבודות "חברת פיתוח ארץ-ישראל" באזור המפורז עד להשגת הסדר באמצעות מנגנון שביתת הנשק; קבעה שהפעולה האווירית הישראלית ב-05.04.51 והפעלת כוח תוקפני באזור הן הפרה של הפסקת האש והסכם שביתת הנשק, ודרשה לאפשר את חזרת האזרחים הערבים שפונו מן האזור המפורז, כפוף לסידורים שבסמכות ראש ועדת שביתת הנשק. ההחלטה לא הייתה פסק-דין פשוט בשאלת "מי התחיל" בתל-מוטילה, שכן באותו שלב התמונה העובדתית עדיין הייתה שנויה במחלוקת.⁵

הצד הישראלי ראה בהחלטה מפלה מדינית קשה. אבא אבן ניהל מערכה ארוכה במועצת הביטחון נגד הנוסח. גם מן המסמכים האמריקניים עולה שהשגריר האמריקני בישראל חשש כי ההתייחסות הבינלאומית לתל-מוטילה פגעה באמון הישראלי בניטרליות של המעצמות, דווקא בשעה שהצטברו ראיות למעורבות סורית. בכך מקבלת הביקורת הישראלית בת התקופה הקשר רחב יותר: לא רק הפסד בהצבעה, אלא תחושה שממצא צבאי שהתבהר בהדרגה לא קיבל בזמן-אמת משקל מדיני מקביל.⁷

למחרת ההחלטה כתב אריה גלבלום בהארץ כי ישראל ספגה את "התבוסה הפוליטית הגדולה ביותר מאז הקמתה". מאמר המערכת של העיתון שאל אם הממשלה נקטה את הצעדים הדרושים כדי לקדם את מפעל ייבוש החולה בלי להיקלע למשבר בינלאומי חמור. הביקורת הופנתה לא רק כלפי משרד החוץ, אלא גם כלפי אופן קבלת ההחלטות המדיניות-ביטחוניות. בניסוח מעודכן אפשר לומר: הניצחון הטקטי בתל-מוטילה לא ביטל את המחיר המדיני של רצף האירועים שהחל באל-חמה ובמאבק על האזור המפורז.

בעיית עומק תרבותית

אחרי תל-מוטילה כינס הרמטכ"ל, יגאל ידין, את סגל הפיקוד הבכיר בווילה מלצ'ט. לפי עדותו: "אמרתי להם: 'רבותי, תגידו פה, בחדר הזה, כל מה שיש לכם לומר. כל הביקורת'. זה היה דרוש כדי להפיק לקחים וגם כדי לתת פורקן לאנשים". מאיר עמית מתח ביקורת על הפעלת הכוחות "טיפין-טיפין", שהכניסה יחידות לקרב בזו אחר זו במקום לרכז כוח ולסיים את המערכה במהירות.

סגן הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, מנה שורת כשלים: מודיעין לקוי, הערכה שגויה של עוצמת ההגנה הסורית, הפעלה בעייתית של הארטילריה, רמת יחידות לא מספקת וחולשה בפיקוד הקרבי. לדבריו, הכישלון יצר "הלם חיובי" והוביל לשינוי בתוכניות האימונים ובהקצאת כוח האדם ליחידות הקרביות.

מחקרו של ד"ר שגיא טורגן, שפורסם ב-2021 ב"מרכז דדו" של צה"ל ומבוסס על מסמכי ארכיון צה"ל, מחזק את החיבור שבין תל-מוטילה למדיניות כוח האדם. הוא מראה כי בראשית שנות החמישים הוקצה לחי"ר שיעור נמוך במיוחד של מגויסים בעלי עברית טובה והשכלה תיכונית. בתגבורות לחי"ר בחודשים מאי-יולי 1951 היו דוברי עברית ברמה טובה רק כ-15%. טורגן קובע כי המהלומה ב"גולני", דרישות מפקדי החי"ר וביקורות פנימיות הובילו להחלטה להפנות יותר ילידי הארץ ובוגרי שמיניות לחי"ר על חשבון חילות אחרים.¹⁰

הממצא הזה מחייב גם תיקון מושגי. הביטוי "חומר אנושי רע", שבו השתמשו אז כמה מפקדים, אינו הסבר מספק לכישלון. חלק גדול מלוחמי החי"ר היו עולים חדשים שנשלחו ליחידות עם קשיי שפה, הכשרה חלקית, פערי השכלה, מחסור במפקדים ובציוד ויכולת מוגבלת של המערכת לקלוט אותם. לכן נכון יותר לייחס את הבעיה לאופן המיון, ההכשרה, הפיקוד וההקצאה של כוח האדם - ולא לאיכותם האישית של החיילים. עדותו של טפר, שלפיה דווקא העולים החדשים "הצילו את המצב" בשלב הקשה של הקרב, מדגישה את הפער בין תפקוד הלוחמים לבין התיוג שניתן להם אחר כך כדי לחפות על התפקוד הגרוע של המפקדים שלא קיבלו הכשרה איכותית, כפי שקורה אחרי 75 שנים, בעת כתיבת שורות אלה.¹⁰

אלוף הפיקוד, יוסף אבידר, סיפר כי ידין מתח ביקורת קשה על רחבעם זאבי וכי הדבר השפיע על קידומו. גם מפקדת החטיבה ספגה ביקורת על ריחוקה מן ההתרחשויות. מאיר עמית הדגיש מנגד את דבקות הכוחות: הם לא ויתרו גם כאשר היה קל להפסיק את ההתקפות. אך הוא עצמו הודה שהכוחות לא היו מתואמים דיים, שחלק מן היחידות לא פעלו בנחרצות, שהציר שנבחר היה בעייתי ושסיוע הארטילריה אף פגע במורל.

רחבעם זאבי ראה בתל-מוטילה "קרב היגררות" שנולד מהערכות מצב ושטח שגויות, וביקר את שיטת "טפטוף הכוחות". אריה טפר הטיל אחריות חריפה יותר על דרגי הפיקוד: "הם לא ניהלו את הקרב כראוי לאנשי צבא. הם לא הבינו מה קורה, לא ידעו איפה אנחנו, ניהלו את הקרב מרחוק... לא היה פיקוד חטיבתי וגדודי בתל-מוטילה". גם אם אין לקבל כל עדות אישית כפסק-דין, הצטברותן מציירת בעיה ברורה של פיקוד ושליטה בשדה הקרב, כפי שהיה בכל מלחמות ישראל מאז והוסתר מעיני הציבור בפרסום מיתוסים כוזבים. את המחיר שילמנו ב-07.10.23 בטבח שביצע חמאס בעוטף עזה. בניגוד לאופי הרצח של ארגון חמאס הנמצא במרכז השיח הציבורי בישראל בשלוש השנים מאז, אני סבור כי התעלמות מחולשת הפיקוד הבכיר של צה"ל, המלווה אותו בכל מלחמות ישראל, היא בעיית עומק תרבותית שאם לא תטופל בהקדם היא עלולה למוטט אותנו.

ועדות החקירה

שתי ועדות צה"ל בדקו את הקרב - ועדה בראשות יצחק אלרון וועדה בראשות דוד כרמון - ומסקנותיהן לא פורסמו לציבור. עקיבא סער סיפר למחבר כי בהיותו מאושפז קיבל הוראה שלא לשתף פעולה עם הוועדות; מרדכי עציוני מסר שלא נגבתה ממנו עדות. מן הידוע למחבר עלה כי הוועדות מתחו ביקורת על הערכות המצב והשטח, על השליטה בכוחות ועל הפעלת הארטילריה, ואף דנו בשימוש בתחמושת אימונים בידי חניכי קורס המ"כים.

ב-2009 פרסם ההיסטוריון אריה יצחקי, בספרו "שלדים בארון - תעלומות ומיתוסי כזב בתולדות היישוב ומדינת ישראל, 1941-1951", פרק נרחב על תל-מוטילה. יצחקי כתב כי הסתמך, בין השאר, על דוחות ועדות חקירה שנשמרו במשך עשרות שנים בחומר מסווג, ופרסם מהם ציטוטים. ספרו אינו מבטל את הצורך בבדיקה עצמאית של המסמכים המקוריים, אך הוא הרחיב את בסיס הדיון מעבר לעדויות בעל-פה.¹¹

מקורות מאוחרים נוספים - ספרו האוטוביוגרפי של מאיר עמית "ראש בראש"; מחקרו של זאב דרורי על צבא וחברה בשנות החמישים; חומרי ארכיון שפורסמו ב"מרכז דדו"; מסמכי משרד החוץ האמריקני ומסמכי האו"ם שהונגשו בדיגיטציה - מאפשרים כיום להציב את הקרב בתוך תמונה רחבה: צבא צעיר לאחר מלחמת העצמאות ובעל אופי מיליציוני שלא השתנה עד כתיבת שורות אלה, משבר כוח-אדם, גבול שלא הוסדר בשלום, אזורים מפורזים שנעשו שדה-מאבק על ריבונות, ומתח מתמיד בין שיקול צבאי לשיקול מדיני.¹²,¹³

מערכת לומדת - או מערכת שמתקשה ללמוד?

המשמעות הרחבה של קרב תל-מוטילה אינה שהצבא "לא למד דבר". יש ראיות ברורות לשינויים שנעשו לאחר הקרב: דיוני מטכ"ל, שינויי אימון והקצאת כוח אדם איכותי יותר לחי"ר. דווקא משום כך, השאלה המחקרית החשובה היא אחרת: אילו לקחים הופקו, אילו מהם יושמו, כמה זמן נשמרו, ואילו דפוסי יסוד של פיקוד מרחוק, הערכת-חסר של האויב, הפעלה מדורגת של כוחות וטשטוש אחריות חזרו בפרשות מאוחרות יותר. ניסוח כזה מאפשר לבחון את "אי-הפקת הלקחים" לא כסיסמה אלא כמנגנון ארגוני שניתן לבדוק היסטורית.¹⁰

מנקודת מבטי כהיסטוריון צבאי, תל-מוטילה הוא מקרה מבחן מוקדם לבעיה מתמשכת: למערכת ביטחון יש תמריץ טבעי להגן על סמכותה, על מפקדיה ועל הנרטיב שהיא מטפחת. תחקיר שאינו נגיש, עדויות שאינן נגבות מכל המשתתפים, או סיווג ממושך של מסמכים, עלולים להפוך את "הפקת הלקחים" לתהליך חלקי. מנגד, גם ביקורת היסטורית חייבת להבחין בין מסמך, עדות, פרשנות וטענה. פתיחת ארכיונים והצלבת מקורות הן הדרך לצמצם את הפער בין המיתוס לבין המציאות.

ברברה טוכמן כינתה בספרה המפורסם את אחד מדפוסי ההיסטוריה "מצעד האיוולת": דבקות במדיניות המזיקה לאינטרס של מי שנוקט אותה, אף שקיימות חלופות. תל-מוטילה מזמין שימוש זהיר במושג הזה. הכישלון אינו נובע בהכרח מחוסר אומץ של הלוחמים (להפך, רבים מהם גילו דבקות יוצאת דופן) אלא מהפער שבין אומץ בשטח לבין איכות המערכת שמכינה, מודיעה, מפקדת, מתאמת, מתחקרת ולומדת.

סוקרטס הוצא להורג באתונה לפני כ-2,425 שנה, בשנת 399 לפנה"ס, בין השאר לאחר שהואשם בהשחתת הנוער ובאי-כיבוד אלי העיר. ההשוואה אינה זהות היסטורית, אך היא מזכירה אמת מוכרת: מערכות שלטון תמיד אינן אוהבות מבקרים שמערערים על מוסכמותיהן. תפקיד המחקר ההיסטורי הוא אפוא לא להגן על המערכת ולא להשמיץ אותה, אלא לחשוף ככל האפשר את העובדות, לבחון את מנגנוני הכשל ולשאול מה נדרש כדי שהלקחים לא יישארו על הנייר. הצרה היא שמילוי תפקיד זה מעצבן מאוד את ראשי המערכת, בייחוד את ראשי מערכות הביטחון וצה"ל, אזרחים ואנשי צבא, ובמקום לתקן את הליקויים הם פותחים ב"מסעות צלב" נגד המבקרים בכל האמצעים שהמדינה מעמידה לרשותם. כך הם מצרפים את מדינתם ל"מצעד האיוולת" ההיסטורי!

במובן זה, אירועי 07.10.23 החזירו למרכז הדיון הציבורי בישראל שאלות שכבר עלו בתל-מוטילה: מה ידעו המפקדים, מה לא ידעו, כיצד תורגמו התרעות לפעולה, היכן נמצא הפיקוד ברגע המבחן, כיצד מופעלים כוחות תחת אי-ודאות, ואיך בונים מנגנון תחקור שאינו מסתפק בהסבר נקודתי. אין להסיק זהות בין האירועים; המרחק בזמן, בקנה המידה ובנסיבות הוא עצום. אבל ההשוואה של דפוסי קבלת החלטות והפקת לקחים היא שאלת מחקר לגיטימית ואף הכרחית.

בשבוע הבא:

תפקוד גרוע במבצע "יגב" באוקטובר 1951; תפקוד לקוי של יחידה מחטיבה 7 בגבול הר חברון בספטמבר 1951; שני ביזיונות בפשיטות לכפר פלאמה במערב הר שומרון בינואר 1953; לקחים לא חכמים של ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף משה דיין, המבוססים על המפקד ההרואי המקריב את עצמו ואת פקודיו בקרב; שני מפקדים הרואיים במלחמת העצמאות; ניסיונו הכושל של בן-גוריון לבנות צבא חכם במלחמת העצמאות; עידן הצנחנים הגיע.