נקודת השפל בפלאמה

החרמ"ש נס בעזה

תופעת הסתננות פלשתינים לישראל מעבר לגבולות בשנים הראשונות לאחר סיום מלחמת העצמאות לא הייתה מקשה אחת: לצד חדירות אלימות ופליליות היו גם פליטים שחזרו לשדות, לרכוש ולקרובים, ומניעים כלכליים מילאו תפקיד מרכזי בראשית התקופה. במקביל התגבשה בצה"ל ובדרג המדיני תפיסה שלפיה אין להסתפק בהגנה מקומית, ויש להפעיל גם פעולות תגמול כדי להרתיע את המדינות השכנות ולחייב אותן לרסן את החודרים. הבנת הרקע הזה אינה גורעת מחומרת הפגיעות בישראל, אך היא מחדדת את ההבדל בין ביטחון גבולות, לחימה במסתננים ומדיניות הרתעה מדינתית⁵.

בשנים 1950-1953 הייתה חטיבת השריון 7 אחראית על התעסוקה המבצעית בדרום הארץ, וביצעה יותר מעשרים פעולות תגמול, רובן ברצועת עזה וחלקן לאורך הגבול עם ירדן ונגד שבטי בדואים שלא קיבלו את מרותה של מדינת ישראל.

באוקטובר 1951, אחרי שסיור קצינים שנע לאורך גבול רצועת עזה עלה על מקבץ מוקשים (קצינים אחדים נהרגו ואחרים נפצעו), קיבל גדוד החרמ"ש 79, מחטיבה 7, בפיקודו של אהרון נחשון (אולק), פקודה לפגוע במטרות בפרבר המזרחי של עזה. כינויה של פעולת תגמול זאת היה 'יגב'. בכוח הפושט היו שתי פלוגות בפיקודם של משה בר-כוכבא¹ ושל לוי זיק. זמן הביצוע היה בליל 20-21 באוקטובר 1951.

משה בר-כוכבא סיפר: 'בשעה 21.30, כשהיינו סמוכים ליעדים, שמענו קרב יריות מכיוון פלוגתו של זיק. כדורים התעופפו מעל השדרה הפלוגתית שלנו. הקשר הפלוגתי נבהל, ניסה לתפוס מחסה ושבר את האנטנה של מכשיר הקשר. כך נותק הקשר עם מפקדת הגדוד. אחרי שראינו שלא נפתיע את האויב, התקדמנו מהר והגענו לשטח בנוי. אש נורתה עלינו מן הבתים. כוח בפיקודו של אושרי ירה אש חזקה והסתער. נאחזנו בבתים אחדים. תוך כדי טיהור המבנים איתרנו את יעדי הפיצוץ.

'קראתי אלי את שני מפקדי הכוחות הפורצים, והם התקדמו ליעדים עם פקודיהם. אחרי לחימה נכבש היעד העיקרי, בית-חרושת גדול לקרח. טיהרנו אותו ואת המטרות האחרות והכנו אותם לפיצוץ. שאר הכוחות נכנסו למערך הגנה.

'ניסיון הפיצוץ הראשון לא הצליח. ניסינו שוב, ואז ראינו להבה עצומה וגוש אבנים ענק מתרומם באוויר, נוחת ומשמיע רעש אדיר, כאשד מים. כל האזור רוסס באבנים. ההשפעה על החיילים הייתה מהממת. הם קמו על רגליהם וברחו, פשוטו כמשמעו, לכיוון הגבול. הרגשתי שאני מאבד את השליטה על אנשי. צעקתי בכל כוחותי: שכב! שכב!, ותוך כדי כך רצתי אל ראשוני הבורחים וחסמתי את הדרך בגופי.

'הייתה זאת פעולה קרבית ראשונה של חיילי הפלוגה והם היו נפעמים. כנראה הוכו בהלם זמני. אחרי ששכבו ונרגעו, השתלטו עליהם מפקדי-המשנה, ריכזו אותם ואז התברר שאיש לא נפגע. ניתקנו מגע ונסוגנו לכיוון הגבול. עתה התגלה הכושר הגופני המצוין של החיילים. הם ביצעו את הנסיגה על-פי הפקודות ובלי קושי. במרחק כחמש מאות מטרים מאזור הפעולה שמענו רעש של כלי-רכב מתקרבים. הם נעצרו במרחק-מה מן הפרבר שהותקף ואנשים ירדו מהם, הסתערו בהמולה, הפעילו תאורה וירו. המשכנו בנסיגה.

'אחרי הפשיטה הזאת שרר שקט באזור תקופה ארוכה. הגנבות והחבלות חדלו, ומורל החיילים שלנו עלה. נזכרתי איך הגיעו החיילים לפלוגתי, עולים חדשים מתימן ומעירק. אחדים מהם פחדו להתקרב אל מכשירי הקשר פן יזנק מהם השד המדבר. עכשיו הם פלוגה לוחמת, וזה הסיפוק הגדול ביותר שיש למפקד קרבי'.

בניגוד למה שכתב משה בר-כוכבא במאמרו, ההסתננויות והגנבות מרצועת עזה לא פסקו. חודשיים אחרי מבצע 'יגב' פיקד משה בר-כוכבא על מבצע 'מסגרת'. היעד היה מאהל בדואי באזור אל-בורייג' בעזה. בצה"ל ראו במאהל בסיס או סביבת פעילות של בדואים שהיו מעורבים בהסתננויות ובהתנכלויות לישראל. הפשיטה התבצעה רגלית בלילה. הכוח חדר למאהל, שרף כ-20 אוהלים ופוצץ את בית השיך. בתום הפעולה נסוג לשטח ישראל. לצה"ל לא היו נפגעים. לפי המקורות הישראלים נהרגו 15 ערבים. בסביבות השעה 01:00 כבר חזר הכוח לבסיסו⁶.

במבצע 'יגב' פוצצו ועלו באש כמה עשרות בתים, לרבות בית-חרושת לקרח, מחלבה ובאר. עשרות מצרים נהרגו ונפצעו. מן התוקפים לא נפגע איש. בפעולה זאת התגלו ליקויים, בעיקר חוסר הניסיון הקרבי של החיילים ושליטה לא מספקת של המפקדים על פקודיהם. המשימה הצליחה הודות למחדלי האויב, לא בגלל תפקוד יעיל של צה"ל. לקח זה לא הופק, והליקויים לא תוקנו עד סוף שנת 1953. משה דיין, ראש אג"ם ב-1953, כתב כי בלילה שבין 13 ל-14 באפריל 1953 הניחו יחידות מחטיבה 7 מוקשים בדרכים לעזה. הם הגיעו ליעדיהם בכלי-רכב, באורות מלאים וברעש גדול. קציני האו"ם, שהמצרים ביקשו מהם לחקור את הפרשה, לא האמינו שחיילי צה"ל עשו עבודה רשלנית כל כך וסברו שהמצרים מרמים אותם.

ב-1 בספטמבר 1953 סיירה יחידה מחטיבה 7 על זחל"מים וקומנדקרים לאורך גבול ירדן בהר-חברון, מול הכפר בית מירסים שבגבול הר חברון-שפלת יהודה. מטווח של שש מאות מטרים, נורתה עליה אש דלילה. אנשי היחידה נסוגו ולא גרשו את הירדנים משטח ישראל ומפקד החטיבה נימק את המחדל ב'חוסר מתקון במשורין של צוות 81 מ"מ'.

פלאמה

ברוך גלבוע, שהתגייס לפלמ"ח בשנת 1943, היה איש צבא ותיק ומפקד גדוד 54 ב'גבעתי' - החטיבה הוותיקה בצה"ל, בעלת המסורת הקרבית המפוארת. במלחמת העצמאות פיקד על שיירות שנסעו לירושלים ולנגב, ועל התגבורת שיצאה לעזרת שיירת הר-הצופים ב-13 באפריל 1948. אחר-כך היה קצין מנהלה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, ואחרי המלחמה היה מפקד פלוגה בחטיבת 'גולני' ועבר קורס מג"דים. ב-1951 החליף את ישראל טל כמפקד גדוד 54.

בלילה שבין 25 ל-26 בינואר 1953 יצא גלבוע בראש פלוגה מגדודו לכפר הקטן פלאמה, במערב הר שומרון, במרחק כשישה קילומטרים מצפון-מזרח לקלקיליה. המשימה: לפוצץ בתים ולהרוג את דייריהם. היה זה חלק ממבצע 'עופרה' (שבו תקפו הצנחנים את הכפר אידנא בהר חברון ונכשלו²). בפלוגה של גלבוע היו שתי מחלקות בפיקודם של יעקב אלעזרי ואשר טורפז. הפושטים הגיעו עד סמוך לגדרות הכפר וניסו לחתוך אותן במספרי-תיל. הערבים ירו. חייל אחד נהרג ואחדים נפצעו. גלבוע פקד לסגת. המשימה לא בוצעה. גלבוע הסביר את הכישלון: 'לא היה מידע מודיעיני על הגדר'.

בלילה שבין 28 ל-29 בינואר יצא גלבוע שנית לפלאמה, בראש יחידה מקובצת מכל גדודי החטיבה. היה זה חלק ממבצע 'עומר ואומר' (שבו נכשלה פשיטת הצנחנים לכפר רנתיס מדרום לפלאמה³). הכוח הפורץ שמנה 150 איש בפיקודו של מרדכי ציפורי⁴ הגיע לנקודת הזינוק, וחסימות נשלחו לדרכים.

'ציפורי פקד לקום ולהסתער', סיפר גלבוע. 'נפתחה אש לא חזקה מכמה עמדות מהקרקע. הוא חזר לאחור והאיץ בפקודיו להסתער והם - בשלהם. הייתה מהומה. מה עושים? ציפורי הכניס לפעולה מחלקה רזרבית ותפס איתה בתים אחדים. אמרתי לו: פוצץ את הבתים החיצוניים. הוא הרס שלושה בתים שבהם נהרג המוכתר ונפצעו שבעה תושבים. תוכניתו המקורית הייתה להשתלט על הכפר. בחוכמה שלאחר מעשה, אולי טוב שנכשלנו, אחרת היינו מקדימים את קיביה ורבים היו נשחטים. פוצצנו שלושה בתים. הנסיגה הייתה בעייתית לא פחות. הפרדות, שנשאו את חומר הנפץ והציוד, השתוללו. חיילים נסו על נפשם אל הגבול ומפקדיהם לא השתלטו עליהם. בגבול פגשתי את משה דיין. סיפרתי לו מה היה. הוא לא שאל שאלות'⁷.

שבעה-עשר מפקודיו של גלבוע נפצעו. שוב הוכח שחיילים בורחים פגיעים מאוד לאש אויב. משה דיין כתב: 'מנוי וגמור היה עמי לשים קץ לתוצאותיהם המחפירות של קרבות, בין יחידותינו לערבים, ולאדישות פיקוד צה"ל המשלים, בכל סולם דרגותיו, עם הכשלונות הביזיוניים ועם התירוצים התפלים של לא יכולנו. בשורש החידלון הנוכחי ראיתי שלושה גורמים: הרתעותם של החיילים הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם; תפקודם ומקומם של מפקדי היחידות בעת קרב, וגישתו העקרונית של המטכ"ל לעניין הזה'.

המפקד ההרואי

אחרי פלאמה תרגל דיין מפקדים קרביים בהבקעת יעד מבוצר בתרגול טקטי ללא גיסות, ולאחר התרגיל אמר למפקדים: 'יש למצות את המשימה בלי השפעת האבדות'.

'כמה אבדות, עד איזה גבול?', שאל אחד המשתתפים.

דיין: 'עשרים, שלושים ואפילו חמישים אחוז'.

הפתרון ההרואי והלא-חכם שהציע דיין היה, טיפוח מפקדים ולוחמים שהורגים ונהרגים. דיין לא הבין את הרגישות היהודית לאבדות בנפש. ביטויים צבאיים לתפיסה זאת ראינו ביחידה 101, שהוקמה ב-1953 כשדיין היה עדיין ראש אג"ם, ובגדוד הפשיטה של הצנחנים שהוקם, כשדיין היה רמטכ"ל. האישים הבולטים של אסכולת ה-101 והצנחנים היו: אריאל שרון, רפאל ('רפול') איתן, מרדכי ('מוטה') גור, מאיר הר-ציון, שלמה באום, דני מט, דן שומרון, חיים נאדל, משה לוי ('משה וחצי') ואורי שמחוני, והמפקדים שנפלו: יצחק בן-מנחם ('גוליבר'), ירמי ברדנוב, יאיר תל-צור ויואב שחם. אחדים מבני חבורה זאת השתתפו במלחמת העצמאות, אחרים התגייסו לצה"ל אחרי המלחמה. אחדים חרגו מן הדפוס של 'המפקד ההרואי', ואף הגיעו אל הקוטב השני - דפוס המפקד החכם, המקצועי, העושה שימוש אופטימלי באמצעי הלחימה כדי לבצע את המשימה ולהפחית את מספר הנפגעים למינימום. אחרים שילבו את דפוס 'המפקד ההרואי' עם דפוס 'המפקד החכם'. אחרי שלושים שנה, במלחמת לבנון, ניהל מפקד חטיבת הצנחנים, אל"ם יורם יאיר, קרבות חכמים, כשנכנס עם פקודיו לביירות באיגוף ברגל ממזרח, בציר הררי, כמעט ללא נפגעים. בשנות החמישים יישמו לוחמי ה-101 והצנחנים את תורתו של דיין, בפיקודו של שרון.

השינוי שחוללה יחידה 101 לא נשען רק על נכונות להסתכן. מקורות צה"ל מדגישים יחידה קטנה, אימונים מפרכים, פעולה בצוותים קטנים, סיורי עומק, מארבים ופשיטות. כלומר, לצד דבקות במשימה ופיקוד מלפנים נבנתה גם מקצוענות טקטית ממוקדת. לשיטתי, הבעיה מתחילה כאשר הנכונות להקריב ולהיהרג הופכת מתנאי אפשרי של הלחימה לתחליף למודיעין, לתכנון, לאימון ולשליטה⁹.

מפקדים הרואיים היו אופייניים למלחמת העצמאות. סימני ההכר שלהם היו אידיאליזם, מוטיבציה אישית גבוהה, כושר מנהיגות, מהירות תפיסה, גמישות מחשבה וכישרון אילתור, וגם - חוסר השכלה אקדמית, אוצר מושגים דל וניסיון קרבי מועט.

בשנת 1947 ראה בן-גוריון את המגבלות של מפקדים אלה ורצה להחליפם במפקדים מקצועיים, חכמים. בן-גוריון דימה לראות מפקדים כאלה בקצינים ששירתו במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי: חיים לסקוב, שלמה שמיר ומרדכי מקלף, ובמומחים מן החוץ, הקולונל היהודי-אמריקני דוד מרכוס ובן דונקלמן. הוא לא הבין שצבא מקצועי וחכם אי-אפשר לבנות בחצי שנה. הוא לא חולל מהפכה ב'הגנה' ובצה"ל. מפקדים הרואיים - רובם ממפקד פלוגה ומטה, וגם שני מג"דים (משה קלמן, מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, ומשה דיין, מפקד גדוד הקומנדו 89) - לחמו בקרבות תש"ח והביאו לצה"ל את הניצחון. קרב הקסטל (אפריל 1948) היה אופייני למלחמת העצמאות: כל השגיאות האפשריות - מודיעיניות, תכנוניות, מקצועיות וארגוניות - נעשו בו. הקרב הזה קבע את גורל זירת ירושלים, אבל מפקדו לא היה מפקד חטיבת 'עציוני' דוד שאלתיאל, ולא מפקד גדוד 'מוריה' זלמן מרט, לא מפקד המרחב מאיר זורע ולא יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח והגדוד השני של מבצע 'נחשון' (טבנקין קיבל את הפיקוד על הקסטל תוך-כדי הקרב). כל המפקדים האלה שלחו את פקודיהם להילחם. עשרות לוחמים נהרגו בקרב הקסטל, לרבות מפקד הפלוגה נחום אריאלי, אחד הלוחמים המעולים של הפלמ"ח. על קרב ה'הגנה' בקסטל פיקד מרדכי גזית, שהיה מפקד פלוגה בחטיבת ירושלים. ואף-על-פי-כן שינה הקרב הזה את פני המערכה הכללית לטובת היהודים.

גם את ניסיונו של בן-גוריון לבנות צבא מקצועי יש לבחון כיום בתוך מסגרת מוסדית רחבה יותר. מחקר מאוחר של מחלקת ההיסטוריה בצה"ל מראה שלאחר המלחמה צומצם הצבא במהירות, תחילה משלוש-עשרה חטיבות לשש ובהמשך לשלוש חטיבות סדירות, במקביל להקמת מערך מילואים ולמאמץ כבד לעצב מחדש את המטה, התכנון והתקינה. הקשיים של 1951-1953 היו אפוא לא רק תוצאה של החלפת דור מפקדים, אלא גם מחיר המעבר מצבא מלחמה רחב ומאולתר לצבא קטן, סדיר וזול יותר במדינה הנתונה במשבר תקציבי ובקליטת עלייה המונית¹⁰.

אחרי מלחמת העצמאות פירק בן-גוריון את הפלמ"ח וניסה לחולל את המהפכה המקצועית בצה"ל. לטווח הארוך צדק בן-גוריון, אבל בטווח הקצר פחת מאוד כושר הלחימה של צה"ל ורמתו ירדה. על כך מעידים קרבות תל-מוטילה והפשיטות על פלאמה. בשנות החמישים מילאו יחידה 101 והצנחנים את התפקיד שמילא הפלמ"ח במלחמת העצמאות. משה דיין מילא את התפקיד שמילא לפניו יגאל אלון, מנהיג הלוחמים. יותר מאלון, שם דיין את הדגש על ביצוע המשימות בכל מחיר וטיפח את דימוי המפקד הצועד בראש הלוחמים. העיקרון 'אחרי!' היה לערך-יסוד בצה"ל בשנות החמישים, והמפקד ההרואי, ההורג ונהרג, היה לאב-טיפוס, מודל לחיקוי. עידן הצנחנים הגיע.

מעבר מן השפל למהפכה

פלאמה הייתה נקודת שפל של צה"ל הצעיר, אך הכשל לא נבע רק מחוסר נכונות להסתער. הוא היה צירוף של מודיעין חסר, הכנה לקויה, שליטה חלשה, ארגון מאולתר והיעדר למידה מספקת בין פעולה לפעולה. יחידה 101 והצנחנים חוללו שינוי משום שנתנו מענה לכמה מן הכשלים האלה בעת ובעונה אחת: מסגרת קטנה ומתמחה, אימון קשה, צוותים קטנים, יוזמה, פיקוד מלפנים ודבקות במשימה. לצד ההישג נוצר גם מיתוס של הצנחנים ושל המפקד הנועז. המתח בין 'המפקד ההרואי' לבין 'המפקד החכם' נשאר אפוא שאלת היסוד של הפרק: לא אם המפקד מוכן לסכן את חייו, אלא אם הוא יודע כיצד להשיג את המשימה במחיר הנכון ובאמצעים המקצועיים הטובים ביותר¹¹.

בשבוע הבא

ראש אגף ההדרכה במטכ"ל, האלוף חיים לסקוב, מנדב את פקודו בצבא הבריטי ובצה"ל, יהודה הררי, לארגן מחדש את יחידת הצנחנים שהייתה במצב של התפוררות. מי היה יהודה הררי? מה היה מצב יחידת הצנחנים שמצא הררי? הפרדה בין בית הספר לצניחה בתל נוף ליחידה הלוחמת. מפקד בית הספר לצניחה הראשון, גרשון יובל. גיוס מדריך הצניחה דייויד אפל. מי היה צ'רלי בורץ'. תרומתו של יהודה הררי. חוסר המקצועיות הבסיסית של צה"ל.

מקורות מחקריים נוספים

בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949-1956: ההסתננות הערבית, פעולות הגמול והספירה לאחור למבצע קדש, עם עובד, 1996.

דוד טל, תפיסת הביטחון השוטף של ישראל: מקורותיה והתפתחותה 1949-1956, המרכז למורשת בן-גוריון, 1998.

שמעון גולן, גבול חם, מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1949-1953, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון, 2000.

זאב דרורי, Israel's Reprisal Policy, 1953-1956: The Dynamics of Military Retaliation, Frank Cass/Routledge, 2005.

ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 'יחידה 101'; מחלקת ההיסטוריה בצה"ל, יסודות, גיליון 1, 2021.

דוחות משקיפי האו"ם ודיוני מועצת הביטחון על פלאמה ורנתיס, ינואר-אוקטובר 1953.