בסיס לא מקצועי

לסקוב מנדב את הררי לצנחנים

"ב-16.01.49 נקראתי אל ראש אגף ההדרכה במטכ"ל, האלוף חיים לסקוב". במילים אלו פתח יהודה הררי את הטיוטה לספרו על צנחני צה"ל. "לסקוב סיפר לי על יחידת הצנחנים שבאותו זמן ישבה, בפיקודו של רב-סרן יואל פלגי, במחנה 'אחוזה' שעל הר הכרמל. ביחידה היו כ-250 חיילים, וחלקם כבר עברו אימוני צניחה. באימונים נהרגו 2 קצינים. היחידה הייתה במצב של התפוררות בגלל בעיות משמעת, מורל, פיקוד וכדומה. לסקוב הודיע לי שיואל פלגי עומד להשתחרר ושאני מתנדב לצנחנים ומתמנה למפקד היחידה. הוא הוסיף שהוא מצפה ממני לקחת את היחידה בידיים ולהביא אותה, בתוך זמן קצר, לרמת אימון ומשמעת הדרושה ליחידת קומנדו מוצנח. באותו זמן הייתי מפקד בה"ד 3 - בסיס הדרכה - ופיקדתי על קורס פיקוד קרבי לסמלים. סוכם שלאחר סיום הקורס, בתחילת אפריל 1949, אקבל את הפיקוד על יחידת הצנחנים. לסגני התמנה יהושע בן-עמי, חברי מן הגדוד השני של הבריגדה"¹.

עדותו של הררי היא מקור מרכזי לתולדות ראשית הצנחנים, אך יש מקורות נוספים: צ' (אתר צה"ל) קובע כי יחידת הצנחנים הראשונה הוקמה בספטמבר 1948, פורקה רשמית ב-24.05.49, ובהמשך אותה שנה הוקמה מחדש. לעומת זאת, יומנו של הררי ומקורות מורשת מאוחרים מציבים את כניסתו לתפקיד כבר במרס או בראשית אפריל. אין הכרח לראות בכך סתירה: סביר שהעברת הפיקוד והארגון מחדש החלו בפועל לפני פקודת הפירוק הרשמית².

גם את הערכת תקופתו של יואל פלגי ראוי כיום לנסח באופן מאוזן יותר. היחידה ב"אחוזה" סבלה מבעיות משמעת, מחוסר מסגרת מקצועית יציבה ומן המחיר הכבד של שתי תאונות צניחה קטלניות; אולם היא לא הייתה התחלה מאפס. בתיעוד מאוחר, הנשען בין השאר על חומרי ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון, מתוארים קורסי צניחה שנערכו כבר בסוף 1948 וגרעין של מדריכים וצנחנים שעבר אחר כך אל המסגרת החדשה. פירוק היחידה היה אפוא גם חיסול של מסגרת כושלת וגם ניצול של ניסיון אנושי ומקצועי שכבר נצבר³.

אחרי ההערכה המחודשת הוכפפה יחידת הצנחנים במישרין למחלקת ההדרכה - מה"ד - במטכ"ל. חיים לסקוב, שעמד בראש מה"ד והיה מן המעצבים המרכזיים של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות, בחר בהררי, פקודו מן הצבא הבריטי וממלחמת העצמאות, כדי לבצע את הארגון מחדש. הקשר האישי והמקצועי בין השניים מסביר במידה רבה את האמון החריג שנתן לסקוב במפקד שלא היה לו ניסיון ממשי בצניחה עצמה, אך היה בעל ניסיון בהדרכה, בארגון ובפיקוד קרבי.

יהודה הררי נולד בבודפשט ב-26.01.19 ועלה לארץ ישראל ב-1938. הוא היה איש בית"ר, ובספטמבר 1940 התנדב לצבא הבריטי. בהמשך שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית. בקרבות באיטליה הצטיין באומץ לב וזכה ב-Military Medal - המדליה הצבאית הבריטית - על לחימתו תחת אש. אחרי המלחמה עסק בהעפלה ובהצלת ניצולי שואה והיה קשור לקבוצות "הנוקמים". ב-1947 הצטרף ל"הגנה". במלחמת העצמאות שירת בחטיבה 7 ונפצע קשה במבצע "בן-נון ב'" בלטרון, שנערך ב-30-31.05.48. לאחר החלמתו חזר למסלול פיקודי והדרכתי⁴.

מדריכי צניחה שלא צנחו

"בתחילת אפריל התייצבתי במחנה אחוזה", סיפר הררי. "נפגשתי עם יואל פלגי, והוא סיפר לי על היחידה ובעיותיה. הוא הציג לפניי כמה קצינים שהיו בסביבה, ואחרי שעתיים עלה על הג'יפ ונסע. עמדתי על מדרגות הבניין, מפקד הצנחנים של צה"ל. כל מה שידעתי על צניחה היה מספרות שקראתי על הצנחנים במלחמת העולם השנייה. היה לי ספר שקיבלתי מחיים לסקוב, של מפקד-הכנף ביולם, מפקד בית-ספר לצניחה של חיל-האוויר הבריטי. הספר הזה היה התנ"ך שלי בכל הנוגע לבניית חיל הצנחנים.

"מצאתי את היחידה במצב של אנרכיה והתפוררות. היו בה כ-250 חיילים; כמחציתם אנשי יחידת שירותים, ובהם חיילים מבוגרים מן ההגנה האזרחית בחיפה, וכמחציתם צנחנים, שאחדים מהם כבר צנחו באימונים. רבים עבדו מחוץ למחנה בעבודות פרטיות, בעיקר בנמל, ובילו בבתי קפה ובמועדוני הלילה של חיפה. הדרכת הצניחות הייתה בידי אנשים שלא צנחו ובידי כמה מדריכים לאימון גופני. כל האימונים, לרבות אימוני נשק ושדה, הופסקו שבועות אחדים לפני בואי. על בעיות המשמעת, הארגון והמורל התגברתי במהירות באמצעות העסקת האנשים באימונים, הכנסתם למסגרת צבאית וכמה פסקי דין של מחבוש לשבועיים או לשלושה.

"אחרי שבועות אחדים ראיתי שהבעיות חמורות יותר מנפקדות או מחוסר משמעת. הייתה זאת יחידה שנרקבה בחוסר מעש, בשעה שיחידות אחרות נלחמו. האנשים היו אמורים לצאת לפעולה באמצעות צניחה, אבל לא ידעו לצנוח כהלכה, וישבו ללא תכלית חודשים ארוכים בזמן המלחמה".

הררי גיבש 4 מסקנות: אין לקיים יחידת צנחנים בלי בית-ספר המסוגל להכשיר אותה; יש להפריד בין בית הספר ובין היחידה המבצעית; בית הספר צריך להיות סמוך לשדה תעופה שבו מרוכזים מטוסי התובלה; יש לפרק את המסגרת הקיימת ולבנותה מחדש. החשיבות של ההחלטות הללו חרגה מן המשבר המקומי באחוזה: הן יצרו הפרדה בין מקצוע הצניחה כאמצעי תובלה לבין בניית כוח חי"ר מוצנח בעל כשירות טקטית. עיקרון זה נעשה בסיס ארגוני קבוע של מערך הצנחנים.

הררי כתב כי הצעותיו התקבלו ובסוף מאי 1949 הוחלט לפעול בשני שלבים: תחילה להקים בית-ספר לצניחה, ואחר כך להקים יחידת צנחנים שתתפתח לגדוד מוצנח. הפקודה הרשמית לפירוק יחידת אחוזה נושאת את התאריך 24.05.49; בכך התיעוד המאוחר מחזק את תיאורו של הררי בדבר הכרעה ארגונית שהבשילה באותו חודש⁵.

"מכיוון שלא היו לי ידע וניסיון בהדרכת צניחה, חיפשתי אדם מתאים שיסייע לי. ביחידה מצאתי 2 קצינים טובים בעלי ניסיון וידיעות טכניות בנושא צניחה ומצנחים, אבל הם לא התאמו לפקד על בית הספר. היו אלה סגן אהרון מנטל, ששירת בחיל-האוויר הבריטי כטכנאי מצנחים, וסגן קרל כהנא, מיחידת הקומנדו המוצנח. חיפשתי אדם מתאים בכל יחידות צה"ל. בחטיבה 3 מצאתי את סרן גרשון יובל, מפקד פלוגה. יובל שירת בבריגדה כסמל ועבר קורס צניחה במצרים. הוא היה איש בעל כושר פיקוד, יכולת ארגון ומרץ רב. אחרי כמה פגישות שוכנע לקבל את התפקיד, ובהסכמת לסקוב התמנה למפקד בית הספר לצניחה".

ב-05.05.49, בשעה שלוש אחר-הצהריים, התכנסה בלשכתו של לסקוב ישיבה שקבעה את עקרונות המסגרת החדשה. השתתפו בה, לפי פרוטוקול ששימש את הררי: חיים לסקוב, יהודה הררי, גרשון יובל, אליעזר בן-עמי, דב בן-צבי, גדעון לב-ארי, רפאל ורדי וא' שוורץ. הוחלט להפריד הפרדה מלאה - בפיקוד, במנהלה ובאימונים - בין יחידת הצנחנים ובין בית הספר. בית הספר יכשיר את החייל לבצע את הצניחה; האחריות על הכשרתו כלוחם ועל הפעלתו הטקטית תישאר בידי מפקדי היחידה המבצעית. חיל-האוויר אמור היה להמשיך לשאת באחריות הטכנית למצנחים ולתמוך במערך התובלה האווירית.

הררי יצא לקורס מפקדי גדודים, ואילו גרשון יובל קיבל עליו את הקמת בית הספר ואת חיסול המסגרת ב"אחוזה". תוכנית העבודה כללה מציאת בסיס בסמוך לטייסת התובלה, הקמת מתקני אימון, יצירת מערך ציוד ביטחון ואריזת מצנחים, והכשרת מדריכי צניחה. עם התבססות טייסת התובלה בעקרון - תל נוף - הוחלט למקם שם את בית הספר. מן היחידה הישנה נבחר גרעין של מדריכים, אנשי ציוד ומנהלה, ובהם אהרון מנטל, קרל כהנא, צ'רלי בורץ', אברהם ארליך (אורלי), אורי שיק וזאב שיף.

במקורות אחרים קיימת גם אי-התאמה בשאלת זהותו של סגן המפקד. הררי מזכיר בשלב הראשון את יהושע בן-עמי, ואילו אתר צה"ל מציין את צבי צלנר כסגנו של הררי במסגרת שהתפתחה לאחר מכן. ככל הנראה מדובר בשלבים שונים בתהליך ההקמה ולא בהכרח בטעות של אחד המקורות.

תככי לידה

גרשון יובל היה המפקד הראשון של בית הספר לצניחה במתכונתו החדשה. במלחמת העולם השנייה עבר יובל קורס צניחה במסגרת בריטית במצרים והוכן למשימות קישור עם פרטיזנים ביוגוסלביה. לאחר מכן שירת בבריגדה הארץ-ישראלית כסמל-מחלקה. ניסיונו בצניחה, בצירוף יכולת ארגונית ופיקודית, הפך אותו למועמד טבעי לניהול בית הספר החדש. בית הספר הוכפף למערך ההדרכה וקיבל את השם בה"ד 8.

אחת המשימות הדחופות הייתה טיפול במצנחים ובציוד הביטחון. במחסנים נמצאו מאות רבות של מצנחים בריטיים ממקורות שונים, וחלק ניכר מן הזמן הוקדש לבדיקת כשירותם, למיון, לתיקון ולבניית נוהלי אריזה ותחזוקה. על-רקע התאונות הקטלניות בתקופת אחוזה, העיסוק בציוד לא היה עניין טכני משני אלא תנאי לעצם קיומה של הכשרה בטוחה ושיטתית.

למדריך בכיר גויס מי שנודע אז בשם דייויד אפל. שמו היה טום דרק באודן (Tom Derek Bowden), קצין צנחנים בריטי לשעבר ומתנדב מח"ל לא-יהודי, ששירת קודם לכן בחטיבה 7. "דייויד אפל" היה שם שבחר לעצמו. מקורות מח"ל מתארים אותו כבעל ניסיון משמעותי בכוחות המוטסים הבריטיים וכמי שכתב או היה שותף לכתיבת חומרי ההדרכה הראשונים של בית הספר. על-רקע תיעוד זה, הטענה שהושמעה מפי אחדים מוותיקי הצנחנים כי היה "סוכן בריטי" נותרת בגדר חשד בעל-פה שלא נמצא לו ביסוס תיעודי⁶.

גם ביחס לצ'רלי בורץ' נדרשת זהירות. מקורות מח"ל מזהים אותו כאמריקני ששירת במערך המוטס האמריקני במלחמת העולם השנייה, הגיע לארץ במסגרת ההעפלה ומח"ל, והצטרף לצנחנים כבר בתקופת אחוזה. המקור הישן ייחס לו צניחה ב"ארנהיים" והוסיף כי לאחר שחרורו היה לכומר; פרטים אלה אינם נתמכים היטב במקורות המאוחרים שנמצאו. משום כך ראוי להשאירם מחוץ לנוסח העובדתי עד שיימצא תיעוד ראשוני חד-משמעי⁷.

יובל מינה לשליש את רחביה בן-שך, ששירת עמו קודם לכן בחטיבת "אלכסנדרוני". מן המסגרת של פלגי נשארו, בין השאר, סמי (שמואל) רפאל, זלמן זמיר, קלמן אופיר, עמוס דוכס ואברהם אורלי; אליהם צורפו אנשי סגל נוספים. זה היה הגרעין המצומצם שממנו נבנתה מסורת הדרכת הצניחה בצה"ל.

מחנה תל נוף שנמסר לצנחנים היה מוזנח. הביתנים הישנים היו חסרי חלונות ודלתות ומלאים פסולת. שבויי מלחמה ערבים ממחנה אג'ליל שליד הרצליה השתתפו בניקוי הבסיס. לצורך האימונים הקרקעיים השתמשו גם בשלדי מטוסים ישנים ובמתקנים מאולתרים, ובהדרגה נבנו מגדלים, במות קפיצה, אומגות ומתקנים לתרגול היציאה מן המטוס וההתנהגות באוויר⁸.

קורס מדריכי הצניחה הראשון נפתח ב-14.08.49 ובו 15 חניכים ו-12 מדריכים. במחצית השנייה של אוגוסט 1949 כבר פעל בתל נוף קורס מדריכים סדור, וב-19.10.49 נערך טקס סיום שבו חולקו כנפי הצניחה לבוגרים⁹.

לקראת פתיחת הקורס הכין אפל חוברת בשם "אימון הצנחן". במבוא לחוברת כתב חיים לסקוב: "הצניחה כמקצוע צבאי, אף-על-פי שהיא חדשה, הגיעה לדרגת ביטחון גבוהה מאוד, ואם תינתן מלוא תשומת הלב לשיטות המתוארות כאן, תהא הצניחה בטוחה יותר מן הנסיעה בדרכים. שיטות אלה ידועות כמנוסות ומוצלחות מתוך השימוש בהן בצבאות בעלות הברית במלחמת העולם האחרונה. אם תצורף אליהן עבודת-צוות בעלת מסירות רוח, הן לא תאכזבנה. אל הסיסמה: ידיעה, אומץ לב ומשמעת - ראוי להוסיף עבודת-צוות. ארבעה נתונים אלה הם תנאי מוקדם ביצירת כוח ששום צבא חדיש לא יוכל להרשות לעצמו להיות בלעדיו. הקפיצה מן המטוס אל תוך החלל אינה מעשה טבעי לאדם; דרוש לכך אימון מעולה ומיוחד. שחיין, ויהיה זה המנוסה ביותר, יהסס בטרם יטיל עצמו לתוך המים; הוא הדין בצנחן. הרחקת היסוס זה מלב האיש והפיכת הצניחה לשיטת תובלה טבעית - לפחות בשביל צבא - הן תכליתה של חוברת זו. יש לראות אפוא את הצניחה כאמצעי תובלה שתועלתו לצבא רבה תמיד. עבודת-צוות ותרגול הם המסייעים העיקריים לקפיצת דבוקה. אל תזניחם".

בסיס לא מקצועי

במבט של יותר מ-75 שנה, תרומתו המרכזית של הררי אינה בעצם המצאת הצניחה בצה"ל - היא קדמה לו - אלא בהפיכת ניסיון מפוזר למערכת צבאית: בית ספר מקצועי, מערך ציוד ובטיחות, סגל מדריכים, ויחידה קרבית שנועדה לצמוח לגדוד. בתוך בה"ד 8 הונחה התשתית לגדוד 890, שעליו פיקד הררי בהמשך. הוא עיצב גם חלק מן הסמלים החזותיים שהפכו מזוהים עם הצנחנים, ובהם כנפי הצניחה ותג היחידה. אתר צה"ל מייחס לו גם תרומה לעיצוב לבוש הצנחנים ומסורתם החיצונית¹⁰.

עם זאת, הוא לא היה "המייסד היחיד". פלגי ואנשיו יצרו את הניסיון הראשון; מדריכים ואנשי מח"ל הביאו ניסיון מצבא בריטניה, ארה"ב ומסגרות אחרות; יובל בנה את בית הספר בפועל; אנשי חיל-האוויר סיפקו את התשתית האווירית, והררי חיבר את המרכיבים למערכת אחת, הכניס משמעת וארגון והגדיר את היעד: כוח חי"ר מוצנח בעל זהות מקצועית משלו. ראשית הצנחנים הייתה אפוא יצירה מצטברת של כמה מוקדי ניסיון, ולא מעשה של אדם אחד בלבד.

מצב יחידת הצנחנים שקיבל הררי הוא אחת ההוכחות ששנה וחצי אחר שהוקם ו-7 חודשים אחרי תום מלחמת העצמאות צה"ל לא היה צבא מקצועי. אבל הוא מעולם לא הוקם אלא נולד מהחלפת שם מיליציית ה"הגנה" למיליציית "צבא הגנה לישראל". הבסיס הלא מקצועי לא השתנה מעולם. הוא נחשף אחרי שנתיים בפרשת תל מוטילה, אחרי 4 שנים בביזיון בפלאמה ואחרי 74 שנים בטבח בעוטף עזה. חוסר מקצועיות של צה"ל נובע לא מרצון רע או מאידאולוגיה פציפיסטית אלא מחוסר הבנה של כל מקבלי ההחלטות בממשלות ובמטכ"לים את הוויות הצבא והמלחמה מאז ראשית הציונות והקמת המדינה. בעמים אחרים הלימודים ארכו מאות שנים וגם אצלם נותרו ליקויים כי גם אצלם לא חושפים ליקויים ולא מפיקים לקחים אלא רק מה ש"כל העם רואה את הקולות". צה"ל שיהודה הררי פגש בבסיס הצנחנים ב"אחוזה" על הר הכרמל היה ביסודו אותו צה"ל של מלחמת יום הכיפורים, של קרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה ושל צה"ל ב-07.10.23, עם אמצעי לחימה משתכללים, עם משכורות ופנסיות גבוהות לבכירים ועם אותה אי-הבנה: מקצועיות צבאית מהי. מה כן השתנה: הדרג הטקטי-הלוחם ב"מהפכת ה-101" שבה עוסק חלק זה במחקר. דרג זה הוציא בכל המלחמות את הערמונים מן האש, אך לשלוט באש אין הוא יכול. אין זה תפקידו.

בשבוע הבא:

קורס מדריכי הצנחה הראשון; הרצאת הפתיחה של המדריך הראשי דוד אפל; תאונת צניחה של מפקד הצנחנים יהודה הררי; סכסוכים בין מפקד הצנחנים למפקד בית הספר לצניחה; המחיר ששילמה ועדיין משלמת מדינת ישראל על העדר חשיבה צבאית מעמיקה בהנהגת התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ ישראל עד הכרזת העצמאות והקמת צה"ל.

מקורות מחקריים נוספים:

1. הציטוטים של יהודה הררי מבוססים על הטיוטה לספרו כפי שנמסרה למחבר הפרק. הכרונולוגיה האישית שבזיכרונות אינה תמיד זהה לתאריכי הפקודות והמינויים הרשמיים.

2. אתר צה"ל, "הכירו את חטיבת הצנחנים", מציין את הקמת היחידה הראשונה בספטמבר 1948, את פירוקה ב-24.05.49 ואת הקמתה מחדש בהמשך השנה. אתר מורשת הצנחנים בעריכת ד"ר אריה בני מציב את כניסת הררי לתפקיד במרס-אפריל 1949. ההבדל מלמד כנראה על פער בין תהליך בפועל לבין הפקודה המנהלית הרשמית.

3. לפי אתר מורשת הצנחנים, המבוסס בחלקו על תצלומים וחומרי ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון, נערכו ב"אחוזה" קורסי צניחה כבר באוקטובר ובדצמבר 1948. באותם אימונים אירעו שתי תאונות קטלניות. הדבר מחייב לאזן בין כישלונה הארגוני של המסגרת לבין הניסיון המקצועי שכבר נצבר בה.

4. מוזאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.

5. צו הפירוק הרשמי של יחידת הצנחנים ב"אחוזה" נושא, לפי אתר מורשת הצנחנים, את המספר 127 ואת התאריך 24.05.49. אתר צה"ל מציין אף הוא את 24.05 כתאריך הפירוק.

6. על דייויד אפל: מקורות World Machal מזהים אותו כ-Tom Derek Bowden, קצין בריטי לשעבר ומתנדב מח"ל לא-יהודי. הוא השתמש בשם David Appel בישראל. מקורות אלה מייחסים לו תפקיד מרכזי בהקמת בית הספר ובכתיבת חומרי ההדרכה. לא נמצא ביסוס תיעודי לטענה שהיה סוכן בריטי.

7. על צ'רלי בורץ': מקורות מח"ל מזהים אותו כאמריקני ששירת בצנחנים והיה מאנשי יחידת "אחוזה". זיכרון מאוחר של דרק באודן משייך אותו לדיביזיה המוטסת ה-101. לעומת זאת, פרטים ישנים בדבר צניחה ב"ארנהיים" והיותו כומר לאחר שחרורו אינם נתמכים במקורות המאוחרים שנבדקו.

8. אג'ליל (או ג'ליל) היה כפר ערבי סמוך לחוף, באזור הרצליה-רמת השרון של ימינו. לאחר מלחמת העצמאות נכללו אדמותיו, בין השאר, בשטחי גליל ים, גלילות ושכונות סמוכות. הניסוח כאן מקצר את ההערה הגאוגרפית הישנה ומעדיף את הפרט הרלוונטי לסיפור המחנה.

9. על קורס המדריכים הראשון קיימת מחלוקת תאריכים ומספרים. הטיוטה הישנה מציינת 05.08.49 ו-15 משתתפים; אתר מורשת הצנחנים מציין 14.08 ו-12, ורשימות בוגרים אחרות אינן זהות. טקס הסיום ב-19.10.49 מתועד באותו אתר.

10. אתר צה"ל.

מקורות מאוחרים מרכזיים ששימשו לעידכון:

• אתר צה"ל, "הכירו את חטיבת הצנחנים"; וכן דף צה"ל על מבצע "בן-נון ב' - לטרון".

• ד"ר אריה גילאי, אתר מורשת גדוד 890 וחטיבה 202: "הצנחנים בשנת 1949"; "הקמת יחידת צנחנים ראשונה באחוזה"; "ההיסטוריה של הקמת בית ספר לצניחה בתל נוף"; דפי יהודה הררי.

• מוזאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, הערך "יהודה הררי".

• World Machal, חומר ביוגרפי ועדויות על Tom Derek Bowden (David Appel), ועל מתנדבי מח"ל בראשית מערך הצנחנים.

• Princeton Alumni Weekly, Memorials, Charles A. Bortz - להצלבת פרטים ביוגרפיים על צ'רלי בורץ'.