התגבשות צה"ל ממיליציה לצבא (ברמה נמוכה)

מן האלתור ב"אחוזה" לבית-ספר מקצועי

הקורס הראשון למדריכי צניחה בתל-נוף, שנפתח באוגוסט 1949, לא היה עוד קורס טכני אחד בשורת קורסים. הוא סימן ניסיון מכוון של צה"ל הצעיר לעבור ממסגרת מאולתרת, שנבנתה תוך כדי מלחמת העצמאות, למוסד הדרכה מקצועי בעל שיטה, נהלים, מתקנים, משמעת וסטנדרטים אחידים. היחידה הראשונה של הצנחנים הוקמה בספטמבר 1948 במחנה "אחוזה" שעל הכרמל; היא פורקה במאי 1949, ובמהלך אותה שנה הוקמה מחדש בתל-נוף. בית הספר לצניחה, בה"ד 8, היה הצעד הראשון בתהליך הזה¹.

הצורך בשינוי לא היה תיאורטי. בקורסי הצניחה הראשונים במחנה "אחוזה" התגלו פערי הדרכה, אלתור במתקנים ובשיטות, ובעיקר בעיית בטיחות חמורה. בנובמבר 1948 נהרג סרן איתמר גולני בצניחת אימון; בדצמבר נהרג סגן בנימין ("ניומה") קורין. שתי התאונות, לצד ביקורת על המשמעת ועל רמת ההדרכה, המחישו עד כמה מסוכן להקים מקצוע צבאי חדש בלי מסגרת תקנית ומנגנון בקרה².

לאחר פירוק המסגרת באחוזה מינה ראש מחלקת ההדרכה, חיים לסקוב, את יהודה הררי לעמוד בראש בניית יחידת הצנחנים החדשה, ואת גרשון יובל למפקד בית הספר לצניחה. תל-נוף נבחר בין השאר בשל הקרבה לטייסת התובלה. לצדם פעלו מדריכים ובעלי ניסיון שהגיעו מצבאות שונים וממסלולי הכשרה שונים - ובהם קרל כהנא ודייויד אפל. במאי-יולי 1949 הוקמו מתקני האימון והוסדרו תפקידי המטה, וב-14.08.49 נפתח מחזור א' של קורס מדריכי הצניחה, ובו 12 חניכים שכבר שימשו קודם לכן כמדריכים בלתי-רשמיים³.

דייויד אפל: להפוך צנחנים למדריכים

בטקס פתיחת הקורס עמד המדריך הראשי, דייויד אפל, על ההבדל שבין אדם היודע לצנוח ובין מדריך המסוגל להקים מקצוע צבאי. העתק מאוחר של הרצאת הפתיחה, שנשמר ופורסם בידי העמותה להנחלת מורשת הצנחנים, מאשר שההרצאה ניתנה עם פתיחת מחזור א' באוגוסט 1949⁴. אפל תיאר בה את ניסיונו רב-השנים בצנחנים ואת רצונו להנחיל שיטה אחידה, משמעת ומקצועיות:

• 
  "זאת ההרצאה האחרונה לפני התחלת הקורס למדריכי צניחה. אחדים מכם ותיקים ביחידה יותר ממני. הקשר שלי לצנחני צה"ל התחיל במאי 1948, כאשר הובאתי לארץ ישראל מבית הספר לצניחה של צבא יוגוסלביה, לפתוח כאן בית-ספר לצניחה. מסיבות שלא היו תלויות בי לא היה אפשר להקים אז את בית הספר. ביקשתי מהרמטכ"ל להעבירני לחיל הרגלים, ושם הבאתי תועלת-מה.
  
  "על מה שקרה מאז, אתם יודעים יותר ממני. הלקח של כולנו צריך להיות: אין זה קשה להיות צנחן. כדי לרכוש מקצוע זה צריך להתגבר על כמה בעיות טכניות, באימונים ארוכים ומשעממים ובלימוד מאחרים. המפתח להצלחתנו הוא התלהבות ומרץ. לכולכם היה פעם מרץ רב, אך לרוע מזלכם קיבלתם בעבר הדרכה רעה, ומקצת מהתלהבותכם פגה. אף-על-פי-כן מקווה אני שנצליח יחד להקים בית-ספר לצניחה בעל רמה גבוהה. גם בעתיד יתגלו קשיים ויחסרו ציוד וכסף, אך בעזרת התלהבותכם נתגבר על הכל".
  

אפל גם הזהיר מפני עודף התלהבות שאינה נשענת על שיטה. הוא ביקש מן החניכים שלא להפוך כל רעיון חדש למהפכה, והזכיר כי ב-13 שנות שירותו ביחידות צנחנים בארבעה צבאות פגש גם "שניים או שלושה גאונים". המסר היה כפול: היוזמה חיונית, אך מקצוע צבאי מחייב משמעת, סדר, ניסיון מצטבר ויכולת ללמד אחרים - לא רק אומץ אישי.

קורס מדריכי הצניחה הראשון

לצד אימון בהכרת המצנח, חגירה, קיפול, יציאה מן המטוס, תנועה באוויר ונחיתה, נלמדו עבודה על מתקנים קרקעיים, אימון גופני, משמעת ובטיחות. התוכנית כללה צניחות יום ולילה וגם צניחה לים; בקורס המדריכים תוכננו 12 צניחות. לא פחות חשוב היה המעבר מהדרכה המבוססת על ניסיון אישי אל מערכי שיעור ותרגולות אחידים⁵.

ב-19.10.49 הסתיים מחזור א'. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, וראש מחלקת ההדרכה, חיים לסקוב, השתתפו במסדר הסיום והעניקו לבוגרים את סמל "המצנח המכונף". עצם נוכחותם לא הייתה פרט טקסי בלבד: היא ביטאה את ההכרה בכך שהצניחה אינה עוד תחביב של קבוצה קטנה של מתנדבים בעלי ניסיון מחו"ל, אלא תחום מקצועי שצה"ל מבקש למסד ולפתח.

קורס הצניחה הרגיל הראשון בתל-נוף

ב-05.12.49 נפתח בתל-נוף קורס הצניחה הרגיל הראשון של בה"ד 8. השתתפו בו 26 חניכים - מתנדבים מיחידות אחרות לצד פקידים, אפסנאים ונהגים מיחידת הצנחנים. שישה נשרו ו-20 סיימו. החניך הבכיר היה יהודה הררי, שחזר מקורס מפקדי גדודים בנובמבר ונכנס לקורס כחניך, למרות היותו מיועד לעמוד בראש היחידה⁶.

הקורס הזה היה שונה מקורס המדריכים: מטרתו הייתה להכשיר צנחנים, לא את סגל ההדרכה. עם זאת שולבו בו בהדרגה גם מרכיבים צבאיים מובהקים - נשיאת ציוד בשקי-רגל, תנועה ככוח לאחר הנחיתה ותרגילים נגד יעד מבוצר. לפי התיעוד שבידי המחבר, באחד התרגילים המוצנחים באזור נתניה הופעלה אש חיה בנוכחות בן-גוריון. התרשמותו סייעה להרחבת התקציבים, הציוד והתקנים של בית הספר.

הררי תיאר בזיכרונותיו את הקורס ואת אחת התקלות המסוכנות שאירעו בו:

• 
  "בנובמבר סיימתי את קורס המג"דים ועברתי לבית הספר לצניחה, כחניך במחזור הראשון לקורס צניחה. היינו 26 חניכים מכל יחידות צה"ל. הקורס נמשך שישה שבועות וצנחנו שבע פעמים, לרבות צניחת-לילה אחת. בסוף הקורס היה מסדר-כנפיים וקיבלנו מידי האלוף לסקוב את סמל הצנחן. באותה תקופה היו שני סמלים רקומים מבד: סמל קטן עם מצנח בלבד, שקיבלו אחרי חמש צניחות, וסמל גדוד - מצנח עם כנפיים - שקיבלו בסיום 12 צניחות.
  
  "אני והחניך יהודה מיטלמן - אז רב"ט, אחר-כך אלוף-משנה - קיבלנו את הסמל בישיבה, כי בצניחת הלילה החמישית נקענו את רגלינו בנחיתה. היה זה לילה גשום וצנחנו ממטוסי סי-46 "קומנדו". מיטלמן יצא אחריי והחליק ביציאה מהמטוס. מיתרי מצנחו הסתובבו חמש פעמים על המיתרים שלי והוא התיישב לי על הכתף. דחפתי אותו בכיוון הנגדי לסיבובי המיתרים, אבל הבחנתי שכיפתו הסגורה מונחת על כיפת המצנח שלי. הבנתי ששנינו תלויים על המצנח שלי ושאם ניפרד הוא יירד במצנח סגור ויתרסק. הידקתי אותו אליי, וכעבור שניות מספר נחתנו - ושנינו נקענו את רגלינו. לכן צנחנו רק חמש פעמים בקורס וקיבלנו את סמל הצנחן בישיבה".
  

מאבקי הפיקוד: יובל, הררי והמדריכים

המעבר ממסגרת מאולתרת למוסד מקצועי לא פתר מיד את בעיית הפיקוד. להפך: ככל שבית הספר התגבש, החריפו המחלוקות בין מפקדו, גרשון יובל, לבין חלק מן המדריכים ובין יובל לבין הררי. ברקע עמדו כמה מתחים בו-זמנית: מי ייחשב למקים בית הספר; מי יקבע את שיטות העבודה; כיצד לחלק דרגות ותקנים; ומה צריך להיות מרכז הכובד - בית-ספר מקצועי לצניחה או יחידה לוחמת שתשתמש בצניחה כאמצעי.

כשהררי שהה בקורס המג"דים, הוא ביקר כמה פעמים בבית הספר ונפגש גם עם מפקדי-משנה. יובל ראה בביקורים האלה ניסיון לערער את מעמדו. אחדים מן הקצינים, מנגד, טענו כי יובל אינו נמרץ דיו וכי סגנון הפיקוד הנוקשה שלו מקשה על צוות קטן של מדריכים בעלי ניסיון ייחודי. האווירה נעכרה. אפילו "מצבת" בטיחות שהעמיד יובל בבסיס - ועליה הכתובת "פה נקבר חייל שלא הקפיד על ציוד ביטחון" - הפכה מוקד למעשה לעג של אחד החיילים. יובל פנה ללסקוב, ולבסוף ביקש לסיים את תפקידו.

הררי הציג לימים את המשבר כך:

• 
  "בגמר הקורס, בינואר 1950, הייתי צריך לחפש אחרי מתנדבים ולארגן את יחידת הצנחנים. בבית הספר התעוררו בעיות רציניות בכל הנוגע ליחסים עם המפקד גרשון יובל ועם המדריך הראשי דייויד אפל ומדריכי הצניחה. המצב הגיע לשיתוק מחלקת ההדרכה. גרשון היה קצין בעל מרץ רב ויכולת ארגונית טובה, אבל נוקשה מדי ביחסי-אנוש, ולעתים היה קפדן ומחמיר מדי ביחסו למדריכים. הם ציפו ליחס חברי מצד פיקוד בית הספר. המשבר התחיל בקורס מדריכי הצניחה, ובסופו של דבר, אחרי בירורים אצל ראש מה"ד, לסקוב, עזב גרשון יובל את בית הספר ועבר כסמג"ד לחטיבת רגלים".
  

יובל דחה את גרסתו של הררי. לדבריו, הררי עצמו היה נוקשה יותר, והוא סולק מן התפקיד בעזרת קשריו של הררי עם לסקוב כדי שהררי יוכל לזכות במלוא התהילה על הקמת בית הספר ויחידת הצנחנים. גם כיום אין במקורות הפתוחים תיעוד חיצוני שמכריע בין שתי הגרסאות. מבחינה היסטורית נכון, אפוא, להציג את שתיהן ולא להניח שהאמת חייבת להימצא בדיוק באמצע. המחלוקת עצמה היא מקור: היא מלמדת על מאבקי סמכות, יוקרה וזהות מקצועית בראשיתו של חיל חדש.

הדוח של גרשון יובל

יובל עזב את בית הספר ב-15.01.50, וזמן קצר לאחר מכן הגיש ללסקוב דוח "אישי-סודי". בפברואר החליף צ'רלי בורץ' את דייויד אפל בתפקיד המדריך הראשי⁷.

הדוח של יובל חשוב מפני שהוא אינו רק כתב-הגנה אישי. הוא משקף את בעיית היסוד של בית הספר החדש: מדריכים בעלי ידע מעשי ייחודי, שלא תמיד היו בעלי שיטת הדרכה מסודרת; קצינים שרמתם המקצועית עדיין לא השביעה רצון; ותביעה של המדריכים להכרה במעמדם ובדרגתם. יובל כתב כי שבעת המדריכים הנותרים "שולטים במידה יפה במקצוע אך מחוסרים שיטה בהדרכה", וכי שאלת הדרגה תופסת מקום מרכזי במחשבותיהם. הוא גם מתח ביקורת על תחושת עליונות שפשטה, לדבריו, בקרב חלק מן המדריכים.

עם זאת, סיום הדוח היה רחוק משלילה מוחלטת של המפעל:

• 
  "לסיכום, אני רואה את העבודה שנעשתה עד כאן כהכנה לביצוע תפקידי בית הספר. תוך חודש ימים יש לראות את בית הספר כמתאים לנהל עבודה סדירה. בראותי כיום את היש, שנעשה מאין גמור, את המחנה היפה והמסודר שקם בקשיים רבים, אני מאמין שבית הספר ימלא את תפקידו ביעילות. חורה רק הדבר שאתה חורש וזורע, והקציר ברינה נשאר לאחרים".
  

לידתה של תרבות הצנחנים

במבט לאחור, חשיבותו של קורס מדריכי הצניחה הראשון חורגת מעצם לימוד הצניחה. הוא היה אחד המקומות שבהם התגבשה בצה"ל בראשיתו תרבות של יחידה התנדבותית-אליטיסטית בתוך צבא ממלכתי המבקש אחידות, משמעת וסטנדרטיזציה. המתח הזה - בין יוזמה אישית למיסוד, בין מומחיות של "משוגעים לדבר" לבין סמכות פיקודית, בין בית-ספר מקצועי לבין יחידה קרבית - ליווה את הצנחנים גם בשנים הבאות.

מן הבחינה הארגונית, בית הספר בתל-נוף סיפק את התשתית שממנה צמח גדוד 890. אתר צה"ל מתאר את הקמת בה"ד 8 כצעד הראשון בהקמת יחידת הצנחנים מחדש, ואת ארבע שנות פיקודו של יהודה הררי כתקופה שבה נבנה המסד הארגוני והמבצעי של הצנחנים. בהמשך, אחרי האיחוד עם יחידה 101, הפך המסד הזה לאחד ממקורותיה של תרבות הלחימה שהשפיעה עמוקות על צה"ל בשנות ה-50⁸.

דווקא משום כך אין לראות בהקמת בית הספר סיפור של הצלחה ליניארית. ההצלחה צמחה מתוך תאונות, פירוק יחידה, אילתור, מחסור בציוד, מאבקי אגו ומחלוקות פיקוד. קורס המדריכים היה נקודת המפנה שבה החל הידע האישי להפוך לידע ארגוני. זה היה אולי הישגו העיקרי: לא רק ללמד חיילים לקפוץ ממטוס, אלא להתחיל לבנות בצה"ל מערכת המסוגלת ללמד, לבקר, לתקן ולשחזר את היכולת הזאת מדור לדור.

כשל היסטורי קריטי של בן-גוריון

סיפור הקמתו של בית הספר לצניחה ושל יחידת הצנחנים הראשונה חושף כשל ביטחוני היסטורי חמור של דוד בן-גוריון ושל האליטה הציונית-היישובית שהוא הנהיג, אנשי העלייה השנייה והשלישית המכונה: הציונות המעשית. בתולדות הציונות התקיימו, מראשיתה, שתי מגמות ביטחוניות שונות. האחת ביקשה להקים כוח עברי קטן, נבחר, מאומן ובעל ידע צבאי מקצועי, שישמש גרעין לצבא לאומי ברמה גבוהה בעתיד; השנייה העדיפה ארגון הגנה עממי ורחב, המבוסס על גיוס ציבורי, שירות חלקי ומרות פוליטית-אזרחית. שתי המגמות אינן חופפות לחלוקה מפלגתית פשוטה, אך המתח ביניהן חוזר שוב ושוב מן העשור האחרון של המאה ה-19 ועד הקמת צה"ל, בדרך למלחמת יום הכיפורים ולטבח 07.10.23.

הקו המקצועי-צבאי ניכר אצל מיכאל הלפרין, יוסף מרקו ברוך, והקולונל אלברט גולדסמיד; אחר כך אצל אנשי "בר-גיורא" ו"השומר", אצל זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, ובשנות ה-20 אצל ישראל שוחט, אנשי מחתרת "הקיבוץ" ובית הספר הצבאי בתל יוסף. המשותף להם לא היה בהכרח רצון בצבא-קבע גדול, אלא ההכרה שהצבאיות היא מקצוע: יש ללמוד אותה, להקים סגל קבע של מפקדים ומדריכים, לרכוש ידע מצבאות קיימים, ליצור היררכיה, משמעת, תורת לחימה ומוסדות הכשרה.

בהחלטות שהובילו להקמת ה"הגנה" בשנת 1920 גברה המגמה להקים ארגון רחב ועממי, הפתוח לכל אדם כשיר ומקבל מרות, הנתון לפיקוח ציבורי ושיסייע להם להשתלט על היישוב היהודי ועל התנועה הציונית. מבחינה ארגונית זה היה דגם מיליציוני מובהק יותר מן הדגם האליטיסטי של "השומר". בן-גוריון היה מן המנהיגים המרכזיים של "אחדות העבודה" וההסתדרות שהובילו למיסודו של דגם זה.

לכן אפשר לנסח את התזה המרכזית כך: במשך רוב תקופת היישוב העדיפה ההנהגה המרכזית - שבן-גוריון היה בה דמות מכרעת - לבנות כוח עממי-מיליציוני הנתון למוסדות הלאומיים שבהם שלטו בן-גוריון וחבריו, ולא לאפשר לגרעינים צבאיים מקצועיים ואוטונומיים להתפתח מחוץ למרותם. ערב מלחמת העצמאות הבין בן-גוריון שטעה בגדול, שינה כיוון במידה ניכרת, קבע שהיישוב יעמוד מול צבאות-ערב סדירים והורה להכין שלד של צבא סדיר. אבל זה היה מאוחר והשלד הזה המכונה צה"ל היה והינו בלתי מקצועי בכל מלחמות ישראל. מהלכיו גבו וגובים מחיר כבד כפי שכל העם "ראה את הקולות" בשלוש השנים האחרונות.

בשבוע הבא: שלבים בהקמת גדוד 890; משבר כוח האדם בצה"ל; סיפורו של מפקד הפלוגה הראשונה בגדוד 890, יצחק וולקר; חיים לסקוב אבי הצנחנים בצה"ל; הצלחה בתמרון הגדול הראשון; עימותים בין יהודה הררי למאיר עמית; תאונת הצניחה של ישעיהו דר.