הקמת גדוד 890

הקמת גדוד 890 לא הייתה מהלך חד-פעמי אלא תהליך שנמשך כמה שנים, ובו נכרכו יחד פיתוח מקצוע הצניחה בצה"ל, מאבק על כוח אדם איכותי, ויכוח על כפיפות ארגונית וניסיון להוכיח כי לכוח מוצנח יש ערך מבצעי בצבא הצעיר. יחידת הצנחנים הראשונה הוקמה כבר בספטמבר 1948, פורקה במאי 1949, ובהמשך אותה שנה נקרא יהודה הררי להקים מחדש את המסגרת, שבמרכזה בית הספר לצניחה ובהמשך גדוד 890.¹

גדוד 890, שהוקם ב-1950, היה גדוד הצנחנים הראשון בצה"ל. עם זאת, יש להבחין בין עצם הקמת המסגרת לבין הפיכתה לכוח פשיטה מוביל. בשנים 1950-1953 נבנו התשתית הארגונית, מקצוע הצניחה, מערך ההדרכה והזהות היחידתית; המפנה המבצעי החד התרחש רק לאחר מיזוג יחידה 101 בגדוד והעברת הפיקוד לאריאל שרון בראשית 1954.²

המאבק על עצם הקמת הגדוד

בנובמבר 1950 החליט המטכ"ל להקים בהדרגה את גדוד 890. הגדוד, שיועד למבצעים צבאיים מיוחדים, הוכפף למחלקת ההדרכה. מן העדויות עולה כי לכפיפות זו תרמו יחסיו המיוחדים של המג"ד יהודה הררי עם ראש מה"ד (מחלקת ההדרכה במטכ"ל), חיים לסקוב. אחרי שלסקוב פרש מן התפקיד לא מצא הררי שפה משותפת עם ראש פה"ד (פיקוד ההדרכה), אלוף-משנה מאיר עמית, וביקש להינתק ממערכת ההדרכה - אך בקשתו לא נענתה.

המאבק על הצנחנים היה חלק מבעיה רחבה בהרבה של צה"ל בראשית שנות החמישים. חיל הרגלים התקשה לקבל ולשמר כוח אדם איכותי, בעוד מסגרות אחרות - ובהן הנח"ל, חיל-האוויר והמקצועות הטכניים - משכו אליהן רבים מן המתגייסים האיכותיים. על-פי מחקרים של שגיא טורגן וזאב דרורי, מתארים את משבר כוח האדם, ההכשרה והפיקוד בחי"ר כרקע מרכזי לתהליכי השינוי שעבר צה"ל בשנים אלה.³

להחלטה על הקמת גדוד הצנחנים קדמו מאבקים ותמרונים של לסקוב והררי. מיטב הנוער התגייס אז לנח"ל, ולצנחנים הגיעו בעיקר עולים חדשים ואנשים מילידי הארץ ומהוותיקים שנחשבו ל"ליגה ב'". הררי קרא לקציני צה"ל לעבור קורס צניחה כדי לחדד את הכושר ואת אומץ הלב, ואחדים מהם אכן באו ונשארו בצנחנים. בשלב הראשון הוקמה רק פלוגת צנחנים קרבית אחת במסגרת בית הספר. להררי נאמר כי אם הפלוגה תוכיח את עצמה, תוקם פלוגה נוספת, ואחר-כך אולי יוקם הגדוד. יצחק וולקר מונה למפקד פלוגת הצנחנים הראשונה.

חיים לסקוב - אבי הצנחנים בצה"ל

וולקר, לימים ראש עיריית בת-ים, היה חבר האצ"ל לפני הקמת המדינה והשתתף בהתקפת האצ"ל על יפו בסוף אפריל 1948. ביולי 1948 גויס לצה"ל ופיקד על פלוגה בגדוד בחטיבת "עודד", שלחמה בגליל. אחרי המלחמה היה מדריך מחלקה בבית הספר לקצינים, ועמיתו צבי צלנר - לשעבר איש הקומנדו הבריטי וסגנו של הררי בבית הספר לצניחה - שכנע אותו להצטרף לקורס הצניחה השלישי.

הקורס התחיל ביוני 1950, ורוב חניכיו היו קצינים שהעלה הררי בחכתו. אחד מהם, אריה אפרת, הצטרף לבית הספר לצניחה כשליש, ואחר-כך היה סגן מפקד גדוד 890. וולקר סיפר:

• 
  "אחרי שסיימתי את הקורס, הייתי אמור לפקד על פלוגה. צה"ל הקצה פלוגות שסיימו טירונות רק ליחידות קיימות, ואנחנו עדיין רק היינו על הנייר. בתוקף סמכות מחלקת ההדרכה פקד חיים לסקוב שפלוגת טירונים, בפיקוד מרסל טוביאס, תסיים את אימוניה בבית הספר לצניחה, בקורס צניחה ובאימוני חיל רגלים. כך נקבעה העובדה, וקמה פלוגת צנחנים 'מתנדבים'. לכן אפשר לומר שחיים לסקוב הוא אבי הצנחנים. הוא הוליד את היחידה הזאת על אפם ועל חמתם של רוב חברי המטכ"ל. אחרי שסיימתי את קורס הצניחה הגיעה אלי הפלוגה וקיבלתי את הפיקוד עליה. ארבעה מ-72 המתנדבים נופו אחרי שבועיים, והשאר המשיכו בקורס. רבים היו לקצינים בכירים בצנחנים ובצה"ל".
  

הגדרתו של וולקר את לסקוב כ"אבי הצנחנים" משקפת את תפקידו המכריע של לסקוב במתן חסות ארגונית ובהתגברות על התנגדויות. לעומת זאת, ההיסטוריה הרשמית של חטיבת הצנחנים מדגישה את יהודה הררי כמפקד שבנה מחדש את היחידה, הקים את בית הספר לצניחה ועיצב את יסודותיה המקצועיים והסמליים. שתי הקביעות אינן סותרות: לסקוב היה נותן החסות המטכ"לי; הררי היה הבונה והמארגן בשטח.⁴

מפגן הצניחה והמבחן הציבורי

הררי סיפר: "במסדר חלוקת הכנפיים הועליתי לדרגת סגן-אלוף. באותו יום קיבלנו אישור מהרמטכ"ל להעברת 80 מתנדבים מבה"ד 4, כגרעין לגדוד... בחודש יולי 1950 הוחלט במטכ"ל על הקמת גדוד חי"ר מוצנח, אבל עדיין לא קיבלתי צו להקמת היחידה. בעקבות אישור המטכ"ל נשלחו כמה קצינים וסמלים להדריך בבה"ד 4 ולהביא משם קבוצת מתנדבים. בסביבות אוגוסט ארגנו את הפלוגה הראשונה, בפיקוד סרן יצחק וולקר. באוגוסט 1950 הציע לנו לסקוב לבצע מפגן-צניחה בטקס הנעילה של המכביה השלישית. זאת הייתה הזדמנות להציג את עצם קיום הצנחנים לפני הציבור. ידענו שאם נצליח במפגן, יגבר זרם המתנדבים לשורות היחידה. ההכנות דרשו אימון של הטייסים בהצנחת דבוקות קטנות בשטח מצומצם, קצת גדול ממגרש כדורגל. הם התאמנו ימים מספר בהצנחת בובות. ביום המפגן הוצנחו 60 צנחנים ב-12 דבוקות באצטדיון רמת-גן, בדיוק רב. אני צנחתי בדבוקה הראשונה וידעתי שצניחה זאת תקבע במידה רבה את עתיד הצנחנים בצה"ל. בין הצונחים היו כל קציני היחידה ושתי בנות. ההצלחה הייתה בלתי רגילה, והתוצאות כפי שציפינו. התפרסמנו וידעו על קיומנו. זרם המתנדבים גבר, אבל שיא כוח האדם הוגבל ל-100 איש".

למפגן הייתה משמעות שמעבר ליחסי ציבור. בצבא שבו עצם הצורך בכוח מוצנח עדיין היה שנוי במחלוקת, הפגנה פומבית ומדויקת של יכולת הצנחה שימשה גם כלי במאבק על משאבים, מתנדבים ולגיטימציה. הצנחנים ביקשו להוכיח לא רק שהם מסוגלים לצנוח, אלא שהם מסוגלים לבנות מקצוע צבאי חדש כמעט מאפס.

התמרונים: הצלחה טקטית מול מגבלות מערכתיות

תמרוני צה"ל בסוף 1950 היו הזדמנות ראשונה להציג את היכולת המבצעית של הצנחנים. הפלוגה של וולקר יצאה לצניחת לילה בשלושה מטוסים - שני "דקוטה" ו"קומנדו" אחד. משימתה הייתה לצנוח מאחורי "קווי האויב" ולהשמיד "סוללות תותחים", כדי לאפשר לחטיבה 5 לפרוץ לכיוון באר-שבע ולהתחבר עם הצנחנים. בפועל רק מטוס אחד הצניח את אנשיו אל המטרה; מטוס אחר תעה והצניח את אנשיו הרחק מצפון ליעד, והשלישי חזר לשדה התעופה בלי להצניח.

מהמטוס שתעה צנחה מחלקה, כ-20 איש, באזור הררי מדרום לבית גוברין, ו-5 צנחנים שברו את רגליהם על הסלעים. המחלקה בפיקודו של וולקר, שצנחה במקום המתוכנן, התארגנה במהירות, פשטה על סוללות התותחים, "השמידה" אותן והגיעה לוואדי שגם חטיבה 5 הייתה אמורה להגיע אליו. החטיבה לא הגיעה למפגש, והמג"ד הררי, שהצטרף לכוח כמשקיף, יצא ברגל לחפש אותה. הוא מצא את אנשי החטיבה כשהתכוננו לירות אש חיה אל הוואדי, משום שהיו בטוחים שהצנחנים לא הגיעו אליו.

התמרון המחיש בו-זמנית את שני פניו של המיזם: מצד אחד, כוח קטן ומאומן שהצליח להתארגן במהירות ולבצע משימה בעורף ה"אויב"; מצד אחר, כשלים בתובלה האווירית, בניווט ובתאום בין-זרועי. דווקא הפער הזה הפך את שנותיו הראשונות של 890 למעבדה מעשית של בניין כוח.

משמעת, קליטת עולים ובניית זהות יחידתית

השתתפות הצנחנים בתמרון סייעה לבסס את מעמדם, ובסוף 1950 פורסם הצו להקים את גדוד 890. אלא שהקמת יחידה מתנדבת לא פתרה את שאלת המשמעת. הררי תיאר משבר חריף בגדוד החדש:

• 
  "הגיעו כמה סגני-משנה צעירים לפקד על היחידות הראשונות. הרס"ר פאוסט עורר את זעמם של 4 קצינים ושל מדריך הצניחה עמוס דוכס, מפני שלא נתן לחברה של אחד מהם להיכנס למחנה. באחד הלילות הם תפסו את פאוסט, הרביצו בו מכות רצח, קשרו אותו בחבלים והניחו אותו קשור במקלחת הבנות. הסמג"ד צבי צלנר חקר וגילה את חמשת האשמים. הם היו בטוחים שלא יקבלו עונש רציני; הרי הם מפקדי המחלקות היחידים בגדוד ובלעדיהם לא נוכל להקים גדוד צנחנים... אמרתי להם: 'אתם חושבים שבלעדיכם לא יהיו צנחנים, אבל אני בטוח שאיתכם ודאי שלא יהיו'. הם הועמדו למשפט צבאי וסולקו מן היחידה".
  

האירוע מלמד על עיקרון שהיה חשוב להררי: יחידה מיוחדת אינה יכולה להיבנות רק על אומץ לב ועל התנדבות; היא זקוקה גם למסגרת משמעתית קשיחה. מבחינה זו, סילוק קצינים נחוצים היה מסר ארגוני לא פחות מאשר עונש אישי.

בינואר 1951 הוקמה פלוגה ב' בפיקוד מיכאל קרטן, ויחידת הצנחנים מנתה כ-180 איש. לעולים החדשים הרבים שהתגייסו הקים הררי בית ספר לעברית. צעד זה השתלב בתפקיד הרחב שמילא צה"ל בראשית המדינה בקליטת העלייה ובהקניית עברית, אך אצל הצנחנים הייתה לו גם משמעות מבצעית ישירה: פקודות, תרגולות וקשר בין לוחמים חייבו שפה משותפת.⁵

הררי הנהיג גם שיטה חריגה ל"חיסול חשבונות" בין חיילים: תחרויות איגרוף פומביות בין הניצים. מדובר בפרקטיקה המשקפת את תרבות היחידה ואת רוח התקופה, ולא נורמה פיקודית המקובלת בצה"ל כיום. הררי סיפר:

• 
  "היה חייל ירושלמי בגדוד וכינויו היה 'משחולת'. הוא היה חייל טוב ולוחם אמיץ, אבל לא סבל משמעת ואהב נפקדות. מעצר ומחבוש לא הפחידו אותו. יום אחד אמרתי לו: 'משחולת', עוד עבירה אחת ואני אזמין אותך לפייר-פייט עם כפפות איגרוף. ההזדמנות לא איחרה לבוא. תחרות האיגרוף התקיימה בחצר משטרת אבו-גוש, כשהיינו בסביבה בפעילות מבצעית. ניצחתי אותו בנוכחות כל הגדוד ומאז לא היו איתו בעיות משמעת".
  

תמ"ג (תמרון מטכ"ל גדול) בגליל והתרגיל של 1953

גדוד 890 השתתף בתמ"ג בגליל בספטמבר 1951. מחלקת צנחנים מהכוחות "הכחולים", בפיקוד סגן אריה בירו, צנחה ליד גוש-חלב, ומשימתה הייתה לחבל בקווי התחבורה של "האויב". ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון והרמטכ"ל יגאל ידין נכחו בצניחה. אחד המטוסים נכנס בטעות אל בין האנשים שצנחו ממטוס אחר, וכנפו פגעה במצנחים הפרושים. שני צנחנים נהרגו ואחדים נפצעו, ובהם בירו. סגנו, שמחה לוי, ארגן את הצנחנים הכשירים לחוליות והם ביצעו את המשימה. את כוחות "הירוקים" איישה בתמרון חטיבת "גולני", בפיקוד מאיר עמית. "גולני" עדיין לא התאוששה מהמכה שניחתה עליה בתל-מוטילה 4 חודשים קודם לכן, וה"כחולים" שיבשו את תוכנית התרגיל.

כעבור שנתיים, בתמרון קיץ 1953 בדרום, צנחה פלוגה בפיקוד הסמג"ד אריה אפרת בסביבות צומת פלוגות, מאחורי קווי ה"אויב הירוק". ראש אג"ם משה דיין, שנכח בהצנחה, ראה כיצד הפלוגה מתארגנת ויוצאת למשימותיה בתוך כ-20 דקות.

לפי עדות הררי, דיין חיבק אותו ואמר: "עד הרגע הזה לא האמנתי בצנחנים. כעת שכנעת אותי". מחלקת צנחנים בפיקוד אריה ('אריק') רגב חדרה למטה "הירוקים" ו"חיסלה" את המפקדים הבכירים. הניצחון של ה"כחולים" סיים לכאורה את התמרון, אבל מאחר שצה"ל השקיע משאבים רבים כדי לתרגל את גייסותיו, "נמחקה" הצלחת הצנחנים והתמרון נמשך.

עם זאת, ההצלחה בתמרונים אינה צריכה לטשטש את הקשיים בפעילות מבצעית ממשית. מסתבר שהיו שורת כישלונות של יחידות חי"ר, ובהם גם כוחות מגדוד 890, בפשיטות ובמשימות מעבר לגבול. הפער בין תרגילים מוצלחים לבין תוצאות קרביות לא מספקות היה אחד הגורמים שהכשירו את הקרקע להקמת יחידה 101 ולמיזוגה בהמשך עם 890.⁶

חיבוק הדוב של פיקוד ההדרכה

למרות הצלחותיו בתמרונים, גדוד 890 עדיין לא היה יחידת עילית במבצעים, בפשיטות ובפעולות-תגמול נגד אויב ממשי. לפי הררי, אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה כפיפותו למערכת ההדרכה: הוא נדרש בעת ובעונה אחת להיות בית ספר, יחידת הדגמה וכוח מבצעי. הררי כתב:

• 
  "מפקדת פיקוד ההדרכה הצבאית... התייחסה אלינו כמו לבסיס הדרכה, ולא יכלה לתת לנו את הסיוע ואת הדאגה הדרושים ליחידה מבצעית... הוטלו עלינו כל מיני תפקידי סיוע לבסיסי הדרכה אחרים ומשימות מפקדת פיקוד ההדרכה, כמו משמרי-כבוד. המצב היה בלתי נסבל, במיוחד כאשר היו לנו פלוגות ברמה מבצעית ואג"ם מבצעים הטיל עלינו משימות קרביות. דרשתי הפרדה מפיקוד ההדרכה, או לפחות הפרדה בין בית הספר לצניחה ובין גדוד 890, אבל נתקלתי בהתנגדות.
  
  "מפקד פיקוד ההדרכה, אלוף-משנה מאיר עמית, לא רצה לאבד יחידה כמו הצנחנים מבפיקודו, והמטכ"ל לא יכול להקצות את תוספת כוח האדם שנדרשה לביצוע ההפרדה. על-רקע זה היו לי התנגשויות עם מאיר עמית ועם סגנו, סגן-אלוף ישראל טל. במקום להפריד את הגדוד מבית הספר ולהעבירו לפיקוד המטכ"ל או לפיקוד מפקדה מבצעית, מצאו פתרון 'גאוני': חיסול בה"ד 8 כבית ספר לצניחה והפיכתו לפלוגת הדרכה בגדוד חיל הרגלים המוצנח 890.
  
  "בשנת 1952 היו לגדוד שתי פלוגות מבצעיות, והקמנו פלוגה מסייעת. הוטלו עלינו משימות מבצעיות בלי תיאום עם פיקוד ההדרכה, ולפעמים לא קיבלנו את האמצעים המתאימים כדי לבצען. היו לנו גם בעיות מקצועיות ספציפיות לצנחנים: ציוד צניחה, נשק מיוחד וכדומה. אנשי פיקוד ההדרכה לא ידעו לטפל בבעיות אלה. מאיר עמית ועוזריו, שלא יכלו לייצג את בעיותינו במטכ"ל ולפני הקצינים הראשיים של החילות, לא הסכימו שאני אנהל איתם מגעים ישירים. אחרי ויכוחים רבים העביר עמית את הנושא לדיון במטכ"ל, מבלי לשתפנו בדיונים אלה.
  
  "למאיר עמית הייתה גישה ביורוקרטית, והוא לא היה גמיש כשנגעו הדברים לסמכויותיו. הוא לא שכח לנו את התמרון בצפון. יחסו אלינו היה פחות מאוהד. בסוף אוגוסט 1952 הגענו לפשרה: אני קיבלתי סמכות של קצין מטה במפקדת פיקוד ההדרכה, כדי שאוכל לייצג את ענייני הצנחנים. זה היה פתרון חלקי".
  

מן המרחק ההיסטורי אפשר לראות שהוויכוח לא היה אישי בלבד. הוא נגע בשאלה עקרונית של בניין כוח: האם הצנחנים הם מקצוע הדרכתי-טכני, ולכן מקומם במערכת ההדרכה, או שהם כוח מבצעי מטכ"לי הזקוק לעצמאות, לציוד ייחודי ולערוץ ישיר אל גורמי המבצעים והחילות. המתח הזה ליווה את היחידה עד שנוצרה מסגרת מבצעית אחרת בראשית 1954.

בין שמים לארץ - בניית מקצוע הצניחה

בתקופת הררי, 1949-1953, סבלו בית הספר לצניחה והיחידה המבצעית גם מחוסר ידע וניסיון וגם ממחסור באמצעים. המצנחים שירשו מן הבריטים היו ישנים ולא כולם היו אמינים, ומצנחים רזרביים לא היו. רק ב-1952 קנה צה"ל בבריטניה 500 מצנחי ניילון חדשים. הררי ופקודיו הרבו לנסות ולאלתר. לפי אחת האנקדוטות, פעם הצניחו ג'יפ ועל מושב הנהג הניחו תיבה עם ביצים. הג'יפ והביצים הגיעו לקרקע בשלום; המטוס, לעומת זאת, התקמט. על הניסיון הזה לא חזרו.

בתקופה ההיא אירעו כמה תאונות שהסתיימו באסונות ובכמעט-אסונות. המפורסמת שבהן אירעה ב-14 בדצמבר 1950 - בצניחת ראווה לפני טירוני בה"ד 4. הצנחנים היו ישעיהו דר (ג'ורג' פרלוס) ושמואל (סמי) רפאל, והטייס היה עודד אברבנאל. התאריך המדויק עולה מתיאור המעשה הרשמי של צה"ל.⁷

דר, בוגר קורס הטיס בצ'כוסלובקיה ומראשוני הצנחנים ב"אחוזה", השתחרר אחרי מלחמת העצמאות, התגייס שוב בינואר 1950 והיה חניך הקורס הראשון למדריכי צניחה. בבוקר ההוא המריא מטוס "דקוטה" עם מדריכי צניחה כדי לבצע תצוגה בפני טירונים ולמשוך מתנדבים. הצניחה הייתה אוטומטית. בפתח המטוס החליק דר, נפל, לא זינק החוצה אלא גרר את עצמו אל הפתח והתגלגל למטה. הרוח משכה אותו אל זנב המטוס, וכשנפרש המצנח נתפסה ציצית החופה בגלגל האחורי. דר נשאר תלוי באוויר. הררי סיפר:

• 
  "יום או יומיים לפני המקרה סיפרתי למדריכים על שיטה להצלת אדם שמצנחו נתפס בזנב המטוס. פחדנו מאפשרות כזאת מאז מותו של איתמר גולני ב-1948. לאחר ניסיונות מספר הגעתי למסקנה שאפשר לשלשל מדלת המטוס עוגן קטן, קשור אל חבל חזק, לתפוס במיתרי המצנח ולסחוב את הצנחן אל תוך המטוס. בתיק מצנחים הכנסתי עוגן ברזל קטן קשור לחבל, גרזן ומצנח חופשי של משלח, והוריתי שציוד הצלה סטנדרטי זה יהיה בכל מטוס בשלב הצניחה. הבאתי את התיק לשיעור שנתתי למדריכים ולחניכי קורס המדריכים, ערב לפני הצגת הצניחה בבה"ד 4. אינני יודע אם מישהו מן המדריכים חשב אז שזה יועיל, אבל למחרת היה תיק עם ציוד הצלה בכל מטוס.
  
  "הצגת הצניחה הייתה ליד צריפין ואלפי טירונים צפו בה. כשראיתי שהצנחן תלוי על זנב המטוס עמדתי ליד קצין הקרקע. תפסתי את מכשיר הקשר שלו, דיווחתי לטייס על מה שקרה וביקשתי ממנו לעלות לגובה ולסובב את המטוס. בימים ההם היינו צונחים מ-500 רגל - כ-150 מטרים - גובה הצניחה הקרבית במלחמת העולם השנייה. המשלח מספר 1 היה סגן-משנה סמי רפאל, מראשוני מדריכי הצניחה. קראתי לו במכשיר הקשר ונתתי הוראה להשתמש בציוד ההצלה".
  

ישעיהו דר סיפר:

• 
  "בהתחלה לא ידעתי שנתפסתי. הרגשתי את החבטה הרגילה וחשבתי שהמצנח נפתח. הסתכלתי למעלה וראיתי שמיים; הרגשתי שאני נסחף והייתי בטוח שדיני נחרץ. הייתה לי הרגשה של נידון למוות מול כיתת יורים. הרוח העצומה שבאה מולי הכּתה בפני עד כאב. ראיתי את סמי בפתח. הצדעתי לעברו. פתאום ראיתי שסמי משחרר חבל, ובקצהו עוגן. רק אז התחלתי לפחוד. העוגן נתפס ביני ובין החופה ומשך אותי למעלה. כשהגעתי עד זנב המטוס, נקרעו 4 מיתרים ונזרקתי לאחור. למזלי סובבה אותי הרוח והמיתרים הסתבכו אלה באלה והיו לחבל עבה. סמי שלשל את העוגן בשנית ומשך אותי. כשהגעתי כמעט עד הפתח התיישר העוגן מן המאמץ ורוב המיתרים נקרעו. מרוב פחד כיסיתי את עיני בכפות ידי. טייס-המשנה פורטוגז הוציא החוצה את מחצית גופו ותפס את המיתרים. סמי החזיק אותו מאחור, מסתייע באנשים שבמטוס. עד אז טס הטייס הראשי אברבנאל עם מנוע אחד כבוי בצד שלי. המטוס איבד גובה ואברבנאל נאלץ להפעילו כשכבר היה חצי גופי העליון במטוס. בגלל התנועה המהירה הושלכתי החוצה, אבל נתפסתי והועליתי שוב.
  
  "ההתרגשות במטוס הייתה גדולה. סמי התעלף. החברים האחרים היו לבנים ממאמץ ומהתרגשות. פרצתי בצחוק. עודדתי אותם: 'לא נורא, אני כאן'. נכנסתי לתא הטייס להודות לאברבנאל ולפורטוגז. הם לא זיהו מי אני וגירשו אותי לגוף המטוס".
  
  אחרי שנחת המטוס בתל-נוף לקח דר מצנח וצעד איתו אל המטוס שעמד להמריא, כדי לבצע את הצגת הצניחה. קלמן אופיר, שלא ידע דבר, שאל אותו: "מה קרה פה?". דר השיב: "אידיוט אחד נתפס במטוס, לא היה לו מה לעשות".
  

ישעיהו דר, שמואל רפאל ועודד אברבנאל זכו בעקבות האירוע בצל"ש הרמטכ"ל; לאחר חקיקת חוק העיטורים הומרו הצל"שים לעיטור המופת. התיאור הרשמי של צה"ל מדגיש את קור הרוח, עבודת הצוות והאילתור המקצועי שאפשרו את החילוץ.⁸

אחרי שנים, כשנשאל דר מדוע מיהר לצנוח שוב, השיב: "ידעתי שאני מוכרח לצנוח. כניצול שואה הייתה לי תחושה שאסור ללכת שוב אל המוות ללא התנגדות. עלינו להיות עם חזק, שיכול להגן על עצמו. צנחתי שוב, כדי שטירונים יתנדבו לצנחנים, וכדי שנהיה חזקים". אחרי 30 שנות שירות בבית הספר לצניחה של צה"ל השתחרר דר מהצבא בדרגת סגן-אלוף.

מ-890 של הררי ל-890 שלאחר יחידה 101

הפרק הראשון בתולדות גדוד 890 מסתיים למעשה ב-1953. יחידה 101 הוקמה בקיץ אותה שנה ככוח קטן שנועד לבצע פעולות מיוחדות מעבר לגבול. לאחר פעולת קיביה החל תהליך מיזוגה עם גדוד 890, ובראשית 1954 עוצב הגדוד מחדש בפיקוד אריאל שרון. המקורות הרשמיים והמחקריים המאוחרים מציגים את המיזוג כנקודת מפנה: 890 סיפק את המסגרת, כוח האדם, מקצוע הצניחה והתשתית הגדודית; 101 הביאה עמה תרבות פשיטה, אימון ממוקד, דבקות במשימה ושיטת פיקוד שהפכו את הגדוד לכוח הפשיטה המרכזי של צה"ל בשנות פעולות התגמול.⁹

אין פירוש הדבר שגדוד 890 של 1950-1953 היה כישלון. להפך: בלי עבודת ההקמה של הררי, בלי החסות של לסקוב, בלי בית הספר לצניחה, בלי המאבק על מתנדבים ובלי הניסיון שנצבר בתמרונים ובתאונות - לא הייתה ב-1954 מסגרת גדודית שאפשר היה להפוך ליחידת פשיטה. אך גם ההפך נכון: עצם קיומו של גדוד צנחנים לא הספיק כדי לפתור את בעיית הרמה המבצעית של חיל הרגלים. החיבור בין תשתית מקצועית לבין תרבות לחימה התקפית הוא שיצר את המהפכה.

נבנתה התשתית

סיפור הקמת 890 מלמד שבניין כוח צבאי אינו מתחיל בקרב המפורסם הראשון שלו. הוא מתחיל במאבקים על תקנים, בכוח אדם שאינו תמיד מן האיכות הרצויה, בהדרכה, בתאונות, באלתור, במשמעת, בוויכוחים על כפיפות ובנכונות של קצינים להיאבק על רעיון מקצועי שעדיין לא זכה להכרה. גדוד 890 של יהודה הררי לא היה עדיין הגדוד של פעולות התגמול, אבל הוא יצר את התשתית שעליה היה אפשר לבנות אותו.¹⁰⁾