הקים את יחידה 101 [צילום: אבי אוחיון/לע"מ]
| מלחמות הצנחנים בצה"ל - מהפכת ה-101 (פרק 27) |
נבי סמואל - מן הפשיטה הכושלת להקמת היחידה |
פעולת גמול נגד מוסטפה סמואלי בנבי סמואל ● דיונים במטכ"ל שקדמו לפעולה ● הפקודה להקמתה של יחידה 101 ● מי היו המגויסים הראשונים ● מורשת ה-101 ● מֵמד מוסרי ומדיני ● הרומן המַּקרו-אסטרטגי בתולדות צה"ל ומדינת ישראל |
כך זה התחיל
בלילה שבין 11 ל-12 ביולי 1953 יצאו אריאל שרון ושבעה לוחמים נוספים לפשיטה על הכפר נבי סמואל, מצפון-מערב לירושלים. מטרתם הייתה לפגוע בתשתית שממנה, לפי המודיעין הישראלי, פעלה חבורתו של מוסטפה סמואלי, שנחשדה ברציחות ובפשיטות בפרוזדור ירושלים. התוצאה המבצעית הייתה מוגבלת: בית אחד נפגע בחלקו, בית אחר הותקף ברימונים, והכוח שב בלא נפגעים. ואולם המסקנה הארגונית שהפיקו מפקד חטיבת ירושלים מישאל שחם ומפקד המבצע אריאל שרון הייתה בעלת משקל: צה"ל זקוק למסגרת קבועה, מאומנת ומיומנת לפעולות מסוג זה.1 הרמטכ"ל מרדכי מקלף וראש אגף המבצעים משה דיין דחו את המלצתם אך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון קיבל אותה בהתלהבות וכפה על צה"ל ליישמה זמן קצר לפני שפרש מתפקידיו הממלכתיים לשדה בוקר. ועוד תוספת קטנה המלמדת עד כמה גורליים הם הפרטים הקטנים בהיסטוריה: בן-גוריון ניהל בסתר רומן ארוך עם אמו של מישאל, אהובה (לובה) שכטר. כך שמפקד חטיבה 16 הירושלמית הכיר את ראש הממשלה ושר הביטחון עוד מינקותו כפי שהוא עצמו סיפר לי בראיון מוקלט. ספק אם הייתה מתחוללת מהפכת 101 בצה"ל אלמלא הרומן המקרו-אסטרטגי ההוא?!
הפשיטה על נבי סמואל
מוסטפה סמואלי, בן הכפר נבי סמואל (במרחק שישה קילומטרים מצפון-מערב לירושלים), השתתף בקרב על כפרו, שבו הובס הגדוד הרביעי של הפלמ"ח באפריל 1948, והתפרסם כלוחם. אחיו נהרג במלחמה והוא נשבע לנקום את דמו ולהרוג מאה יהודים. מעשי רצח ושוד רבים בירושלים וב"פרוזדור" נזקפו לחובתו. יום אחד חדר סמואלי לשכונת מונטיפיורי הירושלמית והרג יהודי. מישאל שחם החליט לפוצץ בית בכפר נבי סמואל. "לא ידענו איפה ביתו של סמואלי", סיפר שחם. "כל נבי סמואל היה חצר אחת, סגורה ומוקפת בתים. לאורך הכפר היו אמורות להיות סוללות-עפר ובהן עמדות של הלגיון הירדני. ידענו שבבתים הקיצוניים אין אנשים בלילות, וגם לא תצפיות".2
בקיץ 1953 התכונן אריאל שרון לבחינות המעבר משנה א' לשנה ב' בחוגים להיסטוריה ולמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. ערב אחד שמע בחדשות על רצח בפרוזדור ירושלים, ומהכביש שמע נהמת מנוע של ג'יפ. אחרי זמן קצר נקש מישהו על דלת דירתו. היה זה הנהג של מישאל שחם. "מפקד החטיבה רוצה להיפגש אתך בהקדם", אמר הנהג לשרון, והוא עזב את רשימותיו ונסע אתו למפקדת החטיבה במחנה שנלר.
במטה החטיבה שחם אמר לשרון שיש אישור לפוצץ בית בנבי סמואל, ושכדאי למהר ולבצע.
"והבחינות באוניברסיטה?", שאל שרון.
"שמע, בחור, יש לך שתי אפשרויות: ללמוד על מעשיהם של אחרים או שאחרים ילמדו על המעשים שתעשה. בחר".
"בחרתי", אמר שרון.
שרון בחר למשימה שבעה אנשים, מכריו ממלחמת העצמאות, מהאוניברסיטה ומחטיבה 16: שלמה באום, בן כפר-יחזקאל, מי שהיה רס"פ סיירת "גולני" כשהיה שרון מפקדה (שרון שלח ג'יפ להביא את באום מכפר יחזקאל); יורם לביא, בן כפר מל"ל (הכפר של שרון); יהודה פיאמנטה, ממחלקת המסתערבים של ה"הגנה" בירושלים ואיש המודיעין של חטיבה 16; עוזי, סמל מודיעין בחטיבה; יהודה דיין, סטודנט לארכיאולוגיה, מי שהיה פקודו של קצין המודיעין שרון בפיקוד הצפון; יוסף סעדיה, החבלן מהפלמ"ח; יצחק בן-מנחם ("גוליבר") ידיד נעוריו של שרון, בן רמתיים ששירת יחד אתו בחטיבת "אלכסנדרוני" במלחמת העצמאות ואחר-כך למד משפטים באוניברסיטה.2
"הריני שמח להודיעך, שמתחילים בפעולה. ייתכן שיהיה לזה המשך. אינני רואה אפשרות לבצע את הדבר בלעדיך. אנא, קפוץ לירושלים", כתוב בפתק שהביא הנהג של שחם לשלמה באום בכפר יחזקאל. לפתק הזה חיכה באום. הוא הפסיק את החריש, לקח את הטומיגן הפרטי שלו ואת החגור ועלה לירושלים.
אחרי הצהרים עלו שרון, שבעת חבריו ושחם על המגדל של מחנה שנלר וצפו לעבר נבי סמואל, כדי ללמוד את השטח. אחר-כך הצטיידו בטומיגנים, רימונים, אקדחים, בקבוקי מולוטוב, חומר נפץ וסכיני קומנדו, וכשירדה החשכה ירדו לכפר הערבי ההרוס ליפתא וחצו את גבול מדינת ישראל. יהודה פיאמנטה, שהכיר את הסביבה מהימים שלפני מלחמת העצמאות, הלך בראש. סעדיה, באום וגוליבר היו אמורים להשתלט על הבית ולפוצץ אותו בחיפוי חבריהם ובלי קרב. שחם העריך את משך הביצוע ברבע-שעה.3
זמן קצר לפני היציאה ביקש שרון משחם לשנות את יעד המשימה ולפוצץ בית לא במרכז הכפר אלא בשכונה הקטנה שבמזרחו. שחם אישר. יחידת מרגמות שלושה אינטש הייתה מוכנה לסייע במקרה הצורך. המח"ט שחם עמד בתצפית בשכונת סנהדריה שבצפון ירושלים.
אחרי שלוש שעות הגיעו השמונה למטע זיתים, במרחק כמאתיים מטרים מצפון-מזרח לכפר. שם נחו דקות אחדות והתקדמו עד מבואות השכונה המזרחית. הדרך הייתה קצרה יחסית אבל אחדים מהלוחמים היו עייפים מאוד, בגלל כושר גופני לקוי ואימונים לא מספיקים. שרון הצביע על אחד הבתים ושלח אליו את סעדיה, באום וגוליבר. השלושה התקדמו בשקט, הניחו את מטען חומר-הנפץ, הפעילו אותו ונסוגו. החומר לא התפוצץ אלא התלקח, דלת הברזל של הבית לא נפרצה וכל השטח הואר. גוליבר משך את באום מהדלת המוארת והציע: "בוא, ננסה לחדור דרך התריסים". השניים הקיפו את הבית והגיעו לחלון שהיה מוגף בתריסי ברזל כבדים. באותו זמן ניסה סעדיה להכשיר, בכל זאת, את חומר הנפץ לפיצוץ. לשווא ניסה באום לפתוח את התריסים. "תן לי לנסות", אמר גוליבר, דחף קצת את באום, תקע את אצבעותיו בין שלבי התריס, נשען לאחור ומשך בתנופה. הצירים חרקו והתריס נפרץ. באום וגוליבר השליכו רימונים לתוך הבית וירו צרורות אחדים. הבית, כאמור, היה ריק. מהכפר נורתה אש על הפושטים, ושרון האיץ בפקודיו לפוצץ את הבית ולהסתלק. באום וסעדיה ניסו לפוצץ בית סמוך. גוליבר הציע להניח לידו מטען גדול אחד. סעדיה בחר שני מטענים וסבר שהם יבטיחו את הרס הבית. החומר אומנם התפוצץ, אך הבית נפגע רק בחלקו. היריות גברו. שרון והמחפים נסוגו. "שלוימלה, חזור מיד, אנחנו נסוגים!", צעק גוליבר. באום לא ראה לאן נסוגו חבריו. "יריתי לצד שמאל ורצתי לכיוון מזרח, ואז גוליבר בא לחפש אותי", סיפר באום. "השגתי את סעדיה, שנסוג עם שארית חומר הנפץ שלא הופעל. מאחורי הבית ראינו ענק. סעדיה הרים את נשקו, 'שלוימלה, זה אתה?', נשמע קולו של גוליבר. נשמנו לרווחה".3
גוליבר, באום וסעדיה הדביקו את חבריהם והגיעו יחד אתם לוואדי. הערפל היה כבד והלוחמים המתינו בוואדי עד אור ראשון, כדי לא להיכנס בטעות לשדה מוקשים. בלב חרד המתין להם שחם בירושלים. הם חזרו העירה לפנות בוקר, לחצו ידיים, הרימו כוסיות, אמרו זה לזה: "בכל זאת, לא כל-כך נורא אם הפעולה לא הייתה מוצלחת מאוד, לפחות היה טיול לילי נחמד", ולא העלו בדעתם שפשיטה חסרת חשיבות ומזל זאת תירשם בתולדות צה"ל ובתולדות מדינת ישראל כשלב בהקמת יחידה 101.
הטנדר האזרחי של חטיבה 16 החזיר את באום לכפר יחזקאל, ואמו נזפה בו: במקום לעבוד הוא מבזבז את זמנו עם נשים מפוקפקות בחיפה. באום לא הכחיש ויצא לשדה לחרוש.
שרון היה מאוכזב, שחם היה שבע רצון: הרי הכוח הגיע ליעד, ביצע חלק מהמשימה וחזר בשלום. לעומת הניסיונות הכושלים הקודמים הייתה זאת הצלחה. "עלינו להיות הרבה יותר רציניים ויותר מקצועיים", אמר שרון לשחם, "להתאמן יותר בלוחמת לילה, לשפר את הכושר הגופני, לדעת להפעיל חומרי חבלה, לדייק בזריקת רימונים והעיקר, להקים יחידת פשיטה סדירה, שתגיע - אחרי אימונים - לרמה גבוהה". שחם הסכים לכל מלה, והבטיח לנסות לשכנע את אנשי המטה הכללי להקים יחידת פשיטה.3
הרקע המטכ"לי
פרופ' בני מוריס הצביע במחקרו, על בסיס חומר צבאי ומדיני, על דיונים מוקדמים יותר. כבר בראשית 1953, בעקבות פשיטות כושלות של צה"ל, הציעה מחלקת המודיעין להקים יחידה קטנה וניידת שתתמחה בפעולות מעבר לגבול ותשמש גם מקור מודיעיני. בדיון מטכ"ל במאי 1953 הסתייג משה דיין, אז ראש אג"ם, מן ההצעה, משום שסבר כי האחריות לכשירות לפשיטות צריכה לחול על כלל היחידות הלוחמות. הפשיטה בנבי סמואל, אפוא, לא יצרה את הצורך אלא המחישה אותו והאיצה החלטה שכבר נדונה.4
באותם חודשים התנהל גם דיון במשרד החוץ על התועלת והמחיר המדיני של פעולות התגמול. יעל ורד, ממחלקת החקר במשרד, הציעה לבחון חלופות, ובכללן קשרי שכנות מעבר לגבול ופעילות חשאית שאינה מזוהה בגלוי עם המדינה. אין להסיק מכך כי הצעותיה התקבלו; חשיבותן בכך שהן חושפות מחלוקת בין גישות צבאיות ומדיניות ולא תמימות דעים לאומית סביב דרך התגובה.5
הקמת היחידה: מן היוזמה לאישור
שחם סיפר: "אחרי נבי סמואל בא למפקדתי, בשנלר, השליש הצבאי של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, וביקש פרטים על הפעולה כדי להעביר אותם לבוס שלו. סיפרתי לו. הוא שאל: 'מה הלאה?'. עניתי: 'הצעתי פעמים מספר למטכ"ל להקים יחידת פשיטה שתכלול מתנדבים'".6
ארגוב ביקש משחם להכין הצעה בשני עותקים, עותק אחד הוא יביא לבן-גוריון ועותק אחד יתן שחם לרמטכ"ל מרדכי מקלף בלי להודיע על כך לאלוף פיקוד המרכז יוסף אבידר, שלא התלהב מרעיון יחידת הפשיטה. באותו לילה השלים שחם את ההצעה המפורטת: לארגן פלוגת מתנדבים בעלי מוטיבציה גבוהה, בפיקוד מג"ד, כלומר סגן אלוף. מפקדי המשנה יהיו סרנים ורבי-סרנים.6
בן-גוריון קיבל את ההצעה הזאת, עם הסבר בעל-פה וסיפור על פשיטת נבי סמואל, והורה לכנס את המטכ"ל. בטלפון פקד בן-גוריון על הרמטכ"ל מרדכי מקלף לדון בהצעה ולקבל אותה, ולמקלף לא הייתה ברירה אלא לאשר את הקמת היחידה.67
ראש אג"ם, משה דיין, היה אז בחופשה. בדיונים שהתקיימו לפני חופשתו התנגד דיין להקמת יחידת פשיטה. ההחלטה התקבלה בהעדרו. כשחזר הביע את מורת רוחו, ושאל את שחם אם יש לו מועמד למפקד היחידה. שחם הציע את אריאל שרון, דיין הסכים מיד ושרון נטש את לימודיו באוניברסיטה. את קצין המבצעים של חטיבת ירושלים, שמואליק מטות - בעל-הבית של שרון - מינה שחם לקצין המינהלה של היחידה החדשה, והטיל עליו לארגן את ההיבטים הלוגיסטיים של הקמתה. בתחילה הקצה שחם מקום במחנה שנלר ליחידה 101, אחר-כך עברה היחידה למשטרת אבו-גוש ולבסוף עברה לכפר הערבי הנטוש סטאף, לא רחוק ממסילת הברזל, מדרום-מערב לירושלים.
מחקרו של מוריס מתאר את העברת המסר מן הפשיטה לראש הממשלה ואת דחיפתו של בן-גוריון לקבל את ההחלטה.7
הפקודה מ-30 ביולי 1953
סגן אלוף משה חופי חתם בשם ראש המחלקה לתפקידי מטה במטכ"ל על פקודה סודית ביותר, ב-30 ביולי 1953, תחת הנדון הקמת יחידה:
יש חשיבות מיוחדת לכך שהפקודה קבעה יעד של חמישים איש, כפיפות לאג"ם/מבצעים ושיוך זמני לחטיבה 16. הסעיפים מתעדים תפיסה של יחידה קטנה, לא-שגרתית, הכפופה בראשיתה למבנה קיים אך אמורה לבצע משימות מעבר לגבול. התאריך חמישה באוגוסט 1953 מציין את תחילת הקמתה הרשמית; אין לבלבל בינו לבין מועד הפשיטה ביולי.8
יחידה 101 התקיימה כמסגרת נפרדת רק חודשים אחדים והתמזגה בגדוד הצנחנים 890 בינואר 1954. מן הבחינה המוסדית, השפעתה נמשכה מעבר לחייה העצמאיים, אך יש לבחון בנפרד את השינוי בשיטות האימון, את הישגי הפעולות ואת מחירן האנושי והמדיני.9
המגויסים הראשונים
ארבעת המגויסים הראשונים ליחידה 101 היו: שלמה באום (סגן המפקד), מיכאל אקסיו (קצין ספורט וכושר גופני), שמואל נסים ('פלח') ומאיר ברבוט (מפקדי חוליות), כולם אנשי מילואים, מוותיקי מלחמת העצמאות.2
שמואל נסים (לימים עורך-דין חיפאי) המכונה פלח, יליד ירושלים, איש הגדוד השני של הפלמ"ח, לחם ב-1948 בנגב כסמל-סיירים. אחרי המלחמה למד משפטים באוניברסיטה העברית ופיקד במילואים על מחלקה בפלוגת הסיור של חטיבת ירושלים. מפקד הפלוגה היה מרדכי ('מוטק'ה') בן-פורת, איש הפלמ"ח לשעבר. את אריאל שרון פגש נסים בחתונה של בן-פורת, והשניים מצאו מיד שפה משותפת. שניהם היו מתוסכלים בגלל הידרדרותו של צה"ל אחרי מלחמת העצמאות ושניהם שאפו למעשים. מהחתונה חזרו שניהם לירושלים בטנדר של שרון, ואחרי שבועות אחדים הציע בן-פורת לפלח להתגייס ליחידה שתטפל בבעיות הביטחון השוטף בשיטה מיוחדת. לבן-פורת הוצע להיות סגנו של אריאל שרון. בסופו של דבר לא הצטרף בן-פורת ליחידה. פלח התגייס גיוס מלא, אך המשיך ללמוד תוך כדי שירותו.
מאיר ברבוט (לימים חבר מושב כוכב מיכאל), יליד טורקיה, עלה לארץ ישראל ב-1943 ושירת ב"גולני" במלחמת העצמאות. מהצבא השתחרר בדרגת סמל והצטרף לנגריה קואופרטיבית ירושלמית. במילואים שירת בגדוד של שרון כמפקד חוליה, וביצע חדירות רבות ונועזות מעבר לגבול. יום אחד בא שרון לביקורת-פתע לעמדות בשכונת פאג"י בצפון ירושלים - שברבוט היה אחראי להן - ולא מצא בהן את האחראי. ברבוט קיבל הזמנה לדין על נטישת עמדה מול אויב, אבל לפני המשפט סיפר מפקדו הישיר, מנחם מרגליות, לשרון על מעשי הגבורה של ברבוט. כשהתייצב הסמל החוטא למשפט, שוחח עמו המג"ד בידידות והציע לו להתגייס ליחידה המיוחדת, שאנשיה ילמדו ערבית ויבצעו פעולות מעבר לגבולות בנוסח המסתערבים של הפלמ"ח. על יחידת פשיטה לא דובר בפגישה ההיא.2
באום, פלח, ברבוט ואקסיו נסעו בג'יפ צבאי לקריה בתל אביב, עברו בדיקות רפואיות וחוילו רשמית בחמישה באוגוסט 1953.
לפי מוריס, בראשית ספטמבר 1953 עמדו לרשות שרון כעשרים לוחמים, ובאוקטובר הגיע מספרם לכארבעים וחמישה. מדובר בצמיחה מהירה של כוח קטן סביב גרעין לוחמים בעלי ניסיון קודם, ולא ביחידה סדירה גדולה שהתייצבה במלוא התקן ביום הקמתה.10
הערכת השינוי הצבאי והשלכותיו
המורשת המקצועית שיוחסה ליחידה ולגדוד 890 כללה אימוני לילה, ניווט, יוזמה ברמת חוליה וצוות, פיקוד מלפנים, דבקות במשימה ומאמץ להשיב נפגעים משטח האויב. אולם האבחנה המחקרית צריכה להיות כפולה: היחידה סייעה להעלות את רמתה של מסגרת לוחמת מסוימת ושימשה מופת חיקוי, אך ריכוז הפעולות בידיה עלול היה לצמצם את ההתנסות המבצעית של יחידות אחרות. מוריס מציג את שתי האפשרויות במפורש.11
להיסטוריה של היחידה יש גם ממד מוסרי ומדיני שאינו נבלע בסיפור ההצטיינות המבצעית. הפשיטה על מחנה אל-בורייג' בסוף אוגוסט 1953 והפשיטה על קיביה באוקטובר, שבה נהרגו עשרות אזרחים פלשתינים, מחייבות לדון במשימות, במודיעין, בהוראות הביצוע ובאחריות הדרגים המדיניים והצבאיים. אין לגזור את תוצאות פעולות אלו מתוצאות הפשיטה בנבי סמואל, שבה, לפי התיאור המחקרי הזמין, לא היו נפגעים.12
מסקנות
פשיטת נבי סמואל הייתה כישלון או הישג מוגבל ברמה הטקטית, אך הצלחה מבחינת יצירת תנופה ארגונית. חשיבותה אינה נעוצה בהרס בית אלא בהפגנת יכולתו של כוח קטן, מאורגן ומכוון לבצע חדירה ולשוב בשלום, ובעיקר בהצבת דרישה לשינוי דפוסי האימון והביצוע. עם זאת, יחידה 101 לא נולדה יש מאין: כבר קודם לכן זוהה צורך במטה הכללי, והוויכוח בין הגישות השונות היה בעיצומו.12
המסקנה ההיסטורית הרחבה היא שהמהפכה המיוחסת ליחידה 101 הייתה שילוב של יוזמה אישית, משבר מקצועי בצה"ל, החלטה מוסדית וחילוקי דעות מדיניים. הצלחתה בהקניית שיטות פעולה חדשות אינה מבטלת את החובה להעריך ואת התוצאות המדיניות של מדיניות הגמול בייחוד בעקבות פגיעה בבלתי לוחמים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בימים אלה, 73 שנים אחרי הקמת היחידה שעיצבה את תורת הלחימה של צה"ל.
בשבוע הבא
גיוס לוחמים; מאיר הר ציון; ישי צימרמן; חנן סמסון; גיא כוכבא; יצחק בן-עקיבא; יאיר תל צור; אימונים והפרת פקודות; פשיטה למחנה הפליטים אל-בורייג' ברצועת עזה, הסתבכות וחילוץ; תוצאות הפשיטה וחילוקי דעות ב-101, בצה"ל ובחברה הישראלית.
בלילה שבין 11 ל-12 ביולי 1953 יצאו אריאל שרון ושבעה לוחמים נוספים לפשיטה על הכפר נבי סמואל, מצפון-מערב לירושלים. מטרתם הייתה לפגוע בתשתית שממנה, לפי המודיעין הישראלי, פעלה חבורתו של מוסטפה סמואלי, שנחשדה ברציחות ובפשיטות בפרוזדור ירושלים. התוצאה המבצעית הייתה מוגבלת: בית אחד נפגע בחלקו, בית אחר הותקף ברימונים, והכוח שב בלא נפגעים. ואולם המסקנה הארגונית שהפיקו מפקד חטיבת ירושלים מישאל שחם ומפקד המבצע אריאל שרון הייתה בעלת משקל: צה"ל זקוק למסגרת קבועה, מאומנת ומיומנת לפעולות מסוג זה.1 הרמטכ"ל מרדכי מקלף וראש אגף המבצעים משה דיין דחו את המלצתם אך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון קיבל אותה בהתלהבות וכפה על צה"ל ליישמה זמן קצר לפני שפרש מתפקידיו הממלכתיים לשדה בוקר. ועוד תוספת קטנה המלמדת עד כמה גורליים הם הפרטים הקטנים בהיסטוריה: בן-גוריון ניהל בסתר רומן ארוך עם אמו של מישאל, אהובה (לובה) שכטר. כך שמפקד חטיבה 16 הירושלמית הכיר את ראש הממשלה ושר הביטחון עוד מינקותו כפי שהוא עצמו סיפר לי בראיון מוקלט. ספק אם הייתה מתחוללת מהפכת 101 בצה"ל אלמלא הרומן המקרו-אסטרטגי ההוא?!
הפשיטה על נבי סמואל
מוסטפה סמואלי, בן הכפר נבי סמואל (במרחק שישה קילומטרים מצפון-מערב לירושלים), השתתף בקרב על כפרו, שבו הובס הגדוד הרביעי של הפלמ"ח באפריל 1948, והתפרסם כלוחם. אחיו נהרג במלחמה והוא נשבע לנקום את דמו ולהרוג מאה יהודים. מעשי רצח ושוד רבים בירושלים וב"פרוזדור" נזקפו לחובתו. יום אחד חדר סמואלי לשכונת מונטיפיורי הירושלמית והרג יהודי. מישאל שחם החליט לפוצץ בית בכפר נבי סמואל. "לא ידענו איפה ביתו של סמואלי", סיפר שחם. "כל נבי סמואל היה חצר אחת, סגורה ומוקפת בתים. לאורך הכפר היו אמורות להיות סוללות-עפר ובהן עמדות של הלגיון הירדני. ידענו שבבתים הקיצוניים אין אנשים בלילות, וגם לא תצפיות".2
בקיץ 1953 התכונן אריאל שרון לבחינות המעבר משנה א' לשנה ב' בחוגים להיסטוריה ולמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. ערב אחד שמע בחדשות על רצח בפרוזדור ירושלים, ומהכביש שמע נהמת מנוע של ג'יפ. אחרי זמן קצר נקש מישהו על דלת דירתו. היה זה הנהג של מישאל שחם. "מפקד החטיבה רוצה להיפגש אתך בהקדם", אמר הנהג לשרון, והוא עזב את רשימותיו ונסע אתו למפקדת החטיבה במחנה שנלר.
במטה החטיבה שחם אמר לשרון שיש אישור לפוצץ בית בנבי סמואל, ושכדאי למהר ולבצע.
"והבחינות באוניברסיטה?", שאל שרון.
"שמע, בחור, יש לך שתי אפשרויות: ללמוד על מעשיהם של אחרים או שאחרים ילמדו על המעשים שתעשה. בחר".
"בחרתי", אמר שרון.
שרון בחר למשימה שבעה אנשים, מכריו ממלחמת העצמאות, מהאוניברסיטה ומחטיבה 16: שלמה באום, בן כפר-יחזקאל, מי שהיה רס"פ סיירת "גולני" כשהיה שרון מפקדה (שרון שלח ג'יפ להביא את באום מכפר יחזקאל); יורם לביא, בן כפר מל"ל (הכפר של שרון); יהודה פיאמנטה, ממחלקת המסתערבים של ה"הגנה" בירושלים ואיש המודיעין של חטיבה 16; עוזי, סמל מודיעין בחטיבה; יהודה דיין, סטודנט לארכיאולוגיה, מי שהיה פקודו של קצין המודיעין שרון בפיקוד הצפון; יוסף סעדיה, החבלן מהפלמ"ח; יצחק בן-מנחם ("גוליבר") ידיד נעוריו של שרון, בן רמתיים ששירת יחד אתו בחטיבת "אלכסנדרוני" במלחמת העצמאות ואחר-כך למד משפטים באוניברסיטה.2
"הריני שמח להודיעך, שמתחילים בפעולה. ייתכן שיהיה לזה המשך. אינני רואה אפשרות לבצע את הדבר בלעדיך. אנא, קפוץ לירושלים", כתוב בפתק שהביא הנהג של שחם לשלמה באום בכפר יחזקאל. לפתק הזה חיכה באום. הוא הפסיק את החריש, לקח את הטומיגן הפרטי שלו ואת החגור ועלה לירושלים.
אחרי הצהרים עלו שרון, שבעת חבריו ושחם על המגדל של מחנה שנלר וצפו לעבר נבי סמואל, כדי ללמוד את השטח. אחר-כך הצטיידו בטומיגנים, רימונים, אקדחים, בקבוקי מולוטוב, חומר נפץ וסכיני קומנדו, וכשירדה החשכה ירדו לכפר הערבי ההרוס ליפתא וחצו את גבול מדינת ישראל. יהודה פיאמנטה, שהכיר את הסביבה מהימים שלפני מלחמת העצמאות, הלך בראש. סעדיה, באום וגוליבר היו אמורים להשתלט על הבית ולפוצץ אותו בחיפוי חבריהם ובלי קרב. שחם העריך את משך הביצוע ברבע-שעה.3
זמן קצר לפני היציאה ביקש שרון משחם לשנות את יעד המשימה ולפוצץ בית לא במרכז הכפר אלא בשכונה הקטנה שבמזרחו. שחם אישר. יחידת מרגמות שלושה אינטש הייתה מוכנה לסייע במקרה הצורך. המח"ט שחם עמד בתצפית בשכונת סנהדריה שבצפון ירושלים.
אחרי שלוש שעות הגיעו השמונה למטע זיתים, במרחק כמאתיים מטרים מצפון-מזרח לכפר. שם נחו דקות אחדות והתקדמו עד מבואות השכונה המזרחית. הדרך הייתה קצרה יחסית אבל אחדים מהלוחמים היו עייפים מאוד, בגלל כושר גופני לקוי ואימונים לא מספיקים. שרון הצביע על אחד הבתים ושלח אליו את סעדיה, באום וגוליבר. השלושה התקדמו בשקט, הניחו את מטען חומר-הנפץ, הפעילו אותו ונסוגו. החומר לא התפוצץ אלא התלקח, דלת הברזל של הבית לא נפרצה וכל השטח הואר. גוליבר משך את באום מהדלת המוארת והציע: "בוא, ננסה לחדור דרך התריסים". השניים הקיפו את הבית והגיעו לחלון שהיה מוגף בתריסי ברזל כבדים. באותו זמן ניסה סעדיה להכשיר, בכל זאת, את חומר הנפץ לפיצוץ. לשווא ניסה באום לפתוח את התריסים. "תן לי לנסות", אמר גוליבר, דחף קצת את באום, תקע את אצבעותיו בין שלבי התריס, נשען לאחור ומשך בתנופה. הצירים חרקו והתריס נפרץ. באום וגוליבר השליכו רימונים לתוך הבית וירו צרורות אחדים. הבית, כאמור, היה ריק. מהכפר נורתה אש על הפושטים, ושרון האיץ בפקודיו לפוצץ את הבית ולהסתלק. באום וסעדיה ניסו לפוצץ בית סמוך. גוליבר הציע להניח לידו מטען גדול אחד. סעדיה בחר שני מטענים וסבר שהם יבטיחו את הרס הבית. החומר אומנם התפוצץ, אך הבית נפגע רק בחלקו. היריות גברו. שרון והמחפים נסוגו. "שלוימלה, חזור מיד, אנחנו נסוגים!", צעק גוליבר. באום לא ראה לאן נסוגו חבריו. "יריתי לצד שמאל ורצתי לכיוון מזרח, ואז גוליבר בא לחפש אותי", סיפר באום. "השגתי את סעדיה, שנסוג עם שארית חומר הנפץ שלא הופעל. מאחורי הבית ראינו ענק. סעדיה הרים את נשקו, 'שלוימלה, זה אתה?', נשמע קולו של גוליבר. נשמנו לרווחה".3
גוליבר, באום וסעדיה הדביקו את חבריהם והגיעו יחד אתם לוואדי. הערפל היה כבד והלוחמים המתינו בוואדי עד אור ראשון, כדי לא להיכנס בטעות לשדה מוקשים. בלב חרד המתין להם שחם בירושלים. הם חזרו העירה לפנות בוקר, לחצו ידיים, הרימו כוסיות, אמרו זה לזה: "בכל זאת, לא כל-כך נורא אם הפעולה לא הייתה מוצלחת מאוד, לפחות היה טיול לילי נחמד", ולא העלו בדעתם שפשיטה חסרת חשיבות ומזל זאת תירשם בתולדות צה"ל ובתולדות מדינת ישראל כשלב בהקמת יחידה 101.
הטנדר האזרחי של חטיבה 16 החזיר את באום לכפר יחזקאל, ואמו נזפה בו: במקום לעבוד הוא מבזבז את זמנו עם נשים מפוקפקות בחיפה. באום לא הכחיש ויצא לשדה לחרוש.
שרון היה מאוכזב, שחם היה שבע רצון: הרי הכוח הגיע ליעד, ביצע חלק מהמשימה וחזר בשלום. לעומת הניסיונות הכושלים הקודמים הייתה זאת הצלחה. "עלינו להיות הרבה יותר רציניים ויותר מקצועיים", אמר שרון לשחם, "להתאמן יותר בלוחמת לילה, לשפר את הכושר הגופני, לדעת להפעיל חומרי חבלה, לדייק בזריקת רימונים והעיקר, להקים יחידת פשיטה סדירה, שתגיע - אחרי אימונים - לרמה גבוהה". שחם הסכים לכל מלה, והבטיח לנסות לשכנע את אנשי המטה הכללי להקים יחידת פשיטה.3
הרקע המטכ"לי
פרופ' בני מוריס הצביע במחקרו, על בסיס חומר צבאי ומדיני, על דיונים מוקדמים יותר. כבר בראשית 1953, בעקבות פשיטות כושלות של צה"ל, הציעה מחלקת המודיעין להקים יחידה קטנה וניידת שתתמחה בפעולות מעבר לגבול ותשמש גם מקור מודיעיני. בדיון מטכ"ל במאי 1953 הסתייג משה דיין, אז ראש אג"ם, מן ההצעה, משום שסבר כי האחריות לכשירות לפשיטות צריכה לחול על כלל היחידות הלוחמות. הפשיטה בנבי סמואל, אפוא, לא יצרה את הצורך אלא המחישה אותו והאיצה החלטה שכבר נדונה.4
באותם חודשים התנהל גם דיון במשרד החוץ על התועלת והמחיר המדיני של פעולות התגמול. יעל ורד, ממחלקת החקר במשרד, הציעה לבחון חלופות, ובכללן קשרי שכנות מעבר לגבול ופעילות חשאית שאינה מזוהה בגלוי עם המדינה. אין להסיק מכך כי הצעותיה התקבלו; חשיבותן בכך שהן חושפות מחלוקת בין גישות צבאיות ומדיניות ולא תמימות דעים לאומית סביב דרך התגובה.5
הקמת היחידה: מן היוזמה לאישור
שחם סיפר: "אחרי נבי סמואל בא למפקדתי, בשנלר, השליש הצבאי של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, וביקש פרטים על הפעולה כדי להעביר אותם לבוס שלו. סיפרתי לו. הוא שאל: 'מה הלאה?'. עניתי: 'הצעתי פעמים מספר למטכ"ל להקים יחידת פשיטה שתכלול מתנדבים'".6
ארגוב ביקש משחם להכין הצעה בשני עותקים, עותק אחד הוא יביא לבן-גוריון ועותק אחד יתן שחם לרמטכ"ל מרדכי מקלף בלי להודיע על כך לאלוף פיקוד המרכז יוסף אבידר, שלא התלהב מרעיון יחידת הפשיטה. באותו לילה השלים שחם את ההצעה המפורטת: לארגן פלוגת מתנדבים בעלי מוטיבציה גבוהה, בפיקוד מג"ד, כלומר סגן אלוף. מפקדי המשנה יהיו סרנים ורבי-סרנים.6
בן-גוריון קיבל את ההצעה הזאת, עם הסבר בעל-פה וסיפור על פשיטת נבי סמואל, והורה לכנס את המטכ"ל. בטלפון פקד בן-גוריון על הרמטכ"ל מרדכי מקלף לדון בהצעה ולקבל אותה, ולמקלף לא הייתה ברירה אלא לאשר את הקמת היחידה.67
ראש אג"ם, משה דיין, היה אז בחופשה. בדיונים שהתקיימו לפני חופשתו התנגד דיין להקמת יחידת פשיטה. ההחלטה התקבלה בהעדרו. כשחזר הביע את מורת רוחו, ושאל את שחם אם יש לו מועמד למפקד היחידה. שחם הציע את אריאל שרון, דיין הסכים מיד ושרון נטש את לימודיו באוניברסיטה. את קצין המבצעים של חטיבת ירושלים, שמואליק מטות - בעל-הבית של שרון - מינה שחם לקצין המינהלה של היחידה החדשה, והטיל עליו לארגן את ההיבטים הלוגיסטיים של הקמתה. בתחילה הקצה שחם מקום במחנה שנלר ליחידה 101, אחר-כך עברה היחידה למשטרת אבו-גוש ולבסוף עברה לכפר הערבי הנטוש סטאף, לא רחוק ממסילת הברזל, מדרום-מערב לירושלים.
מחקרו של מוריס מתאר את העברת המסר מן הפשיטה לראש הממשלה ואת דחיפתו של בן-גוריון לקבל את ההחלטה.7
הפקודה מ-30 ביולי 1953
סגן אלוף משה חופי חתם בשם ראש המחלקה לתפקידי מטה במטכ"ל על פקודה סודית ביותר, ב-30 ביולי 1953, תחת הנדון הקמת יחידה:
- מועד ושם: 1. ב-5 באוגוסט 1953 תוקם יחידה שתיקרא: יחידה 101;
- ייעוד היחידה: 2. ביצוע פעולות תגובה מיוחדות מעבר לגבולות המדינה;
- כפיפות: 3. אג"ם/מבצעים;
- שיוך ארגוני: 4. היחידה הנ"ל תהיה, בשלב הקמתה, יחידת משנה למפקדת חטיבה (מחוז) 16;
- תקן כוח אדם: 5. בשלב הקמתה תמנה היחידה 50 איש;
- חימוש: 6. נשקה בלתי סטנדרטי.8
יש חשיבות מיוחדת לכך שהפקודה קבעה יעד של חמישים איש, כפיפות לאג"ם/מבצעים ושיוך זמני לחטיבה 16. הסעיפים מתעדים תפיסה של יחידה קטנה, לא-שגרתית, הכפופה בראשיתה למבנה קיים אך אמורה לבצע משימות מעבר לגבול. התאריך חמישה באוגוסט 1953 מציין את תחילת הקמתה הרשמית; אין לבלבל בינו לבין מועד הפשיטה ביולי.8
יחידה 101 התקיימה כמסגרת נפרדת רק חודשים אחדים והתמזגה בגדוד הצנחנים 890 בינואר 1954. מן הבחינה המוסדית, השפעתה נמשכה מעבר לחייה העצמאיים, אך יש לבחון בנפרד את השינוי בשיטות האימון, את הישגי הפעולות ואת מחירן האנושי והמדיני.9
המגויסים הראשונים
ארבעת המגויסים הראשונים ליחידה 101 היו: שלמה באום (סגן המפקד), מיכאל אקסיו (קצין ספורט וכושר גופני), שמואל נסים ('פלח') ומאיר ברבוט (מפקדי חוליות), כולם אנשי מילואים, מוותיקי מלחמת העצמאות.2
שמואל נסים (לימים עורך-דין חיפאי) המכונה פלח, יליד ירושלים, איש הגדוד השני של הפלמ"ח, לחם ב-1948 בנגב כסמל-סיירים. אחרי המלחמה למד משפטים באוניברסיטה העברית ופיקד במילואים על מחלקה בפלוגת הסיור של חטיבת ירושלים. מפקד הפלוגה היה מרדכי ('מוטק'ה') בן-פורת, איש הפלמ"ח לשעבר. את אריאל שרון פגש נסים בחתונה של בן-פורת, והשניים מצאו מיד שפה משותפת. שניהם היו מתוסכלים בגלל הידרדרותו של צה"ל אחרי מלחמת העצמאות ושניהם שאפו למעשים. מהחתונה חזרו שניהם לירושלים בטנדר של שרון, ואחרי שבועות אחדים הציע בן-פורת לפלח להתגייס ליחידה שתטפל בבעיות הביטחון השוטף בשיטה מיוחדת. לבן-פורת הוצע להיות סגנו של אריאל שרון. בסופו של דבר לא הצטרף בן-פורת ליחידה. פלח התגייס גיוס מלא, אך המשיך ללמוד תוך כדי שירותו.
מאיר ברבוט (לימים חבר מושב כוכב מיכאל), יליד טורקיה, עלה לארץ ישראל ב-1943 ושירת ב"גולני" במלחמת העצמאות. מהצבא השתחרר בדרגת סמל והצטרף לנגריה קואופרטיבית ירושלמית. במילואים שירת בגדוד של שרון כמפקד חוליה, וביצע חדירות רבות ונועזות מעבר לגבול. יום אחד בא שרון לביקורת-פתע לעמדות בשכונת פאג"י בצפון ירושלים - שברבוט היה אחראי להן - ולא מצא בהן את האחראי. ברבוט קיבל הזמנה לדין על נטישת עמדה מול אויב, אבל לפני המשפט סיפר מפקדו הישיר, מנחם מרגליות, לשרון על מעשי הגבורה של ברבוט. כשהתייצב הסמל החוטא למשפט, שוחח עמו המג"ד בידידות והציע לו להתגייס ליחידה המיוחדת, שאנשיה ילמדו ערבית ויבצעו פעולות מעבר לגבולות בנוסח המסתערבים של הפלמ"ח. על יחידת פשיטה לא דובר בפגישה ההיא.2
באום, פלח, ברבוט ואקסיו נסעו בג'יפ צבאי לקריה בתל אביב, עברו בדיקות רפואיות וחוילו רשמית בחמישה באוגוסט 1953.
לפי מוריס, בראשית ספטמבר 1953 עמדו לרשות שרון כעשרים לוחמים, ובאוקטובר הגיע מספרם לכארבעים וחמישה. מדובר בצמיחה מהירה של כוח קטן סביב גרעין לוחמים בעלי ניסיון קודם, ולא ביחידה סדירה גדולה שהתייצבה במלוא התקן ביום הקמתה.10
הערכת השינוי הצבאי והשלכותיו
המורשת המקצועית שיוחסה ליחידה ולגדוד 890 כללה אימוני לילה, ניווט, יוזמה ברמת חוליה וצוות, פיקוד מלפנים, דבקות במשימה ומאמץ להשיב נפגעים משטח האויב. אולם האבחנה המחקרית צריכה להיות כפולה: היחידה סייעה להעלות את רמתה של מסגרת לוחמת מסוימת ושימשה מופת חיקוי, אך ריכוז הפעולות בידיה עלול היה לצמצם את ההתנסות המבצעית של יחידות אחרות. מוריס מציג את שתי האפשרויות במפורש.11
להיסטוריה של היחידה יש גם ממד מוסרי ומדיני שאינו נבלע בסיפור ההצטיינות המבצעית. הפשיטה על מחנה אל-בורייג' בסוף אוגוסט 1953 והפשיטה על קיביה באוקטובר, שבה נהרגו עשרות אזרחים פלשתינים, מחייבות לדון במשימות, במודיעין, בהוראות הביצוע ובאחריות הדרגים המדיניים והצבאיים. אין לגזור את תוצאות פעולות אלו מתוצאות הפשיטה בנבי סמואל, שבה, לפי התיאור המחקרי הזמין, לא היו נפגעים.12
מסקנות
פשיטת נבי סמואל הייתה כישלון או הישג מוגבל ברמה הטקטית, אך הצלחה מבחינת יצירת תנופה ארגונית. חשיבותה אינה נעוצה בהרס בית אלא בהפגנת יכולתו של כוח קטן, מאורגן ומכוון לבצע חדירה ולשוב בשלום, ובעיקר בהצבת דרישה לשינוי דפוסי האימון והביצוע. עם זאת, יחידה 101 לא נולדה יש מאין: כבר קודם לכן זוהה צורך במטה הכללי, והוויכוח בין הגישות השונות היה בעיצומו.12
המסקנה ההיסטורית הרחבה היא שהמהפכה המיוחסת ליחידה 101 הייתה שילוב של יוזמה אישית, משבר מקצועי בצה"ל, החלטה מוסדית וחילוקי דעות מדיניים. הצלחתה בהקניית שיטות פעולה חדשות אינה מבטלת את החובה להעריך ואת התוצאות המדיניות של מדיניות הגמול בייחוד בעקבות פגיעה בבלתי לוחמים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בימים אלה, 73 שנים אחרי הקמת היחידה שעיצבה את תורת הלחימה של צה"ל.
בשבוע הבא
גיוס לוחמים; מאיר הר ציון; ישי צימרמן; חנן סמסון; גיא כוכבא; יצחק בן-עקיבא; יאיר תל צור; אימונים והפרת פקודות; פשיטה למחנה הפליטים אל-בורייג' ברצועת עזה, הסתבכות וחילוץ; תוצאות הפשיטה וחילוקי דעות ב-101, בצה"ל ובחברה הישראלית.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| נבי סמואל - מן הפשיטה הכושלת להקמת היחידה |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

