טבח בקיבְּיָה (א)

הפיגוע ביהוד

חוליות של יחידה 101 חדרו כמעט כל לילה עמוק מעבר לגבול, ורוב החדירות האלה היו שקטות, ללא כַּוָּנַת-הִתקלות. במיעוטן היו הִתקלויות, נורו יריות ונפגעו ערבים, אך לא היו אלה תקריות צבאיות, מפני שהחוליות נסוגו מהר והערבים לא ידעו אם זה חיסול-חשבונות פנימי או פיגוע יהודי. הכושר הגופני של לוחמי היחידה היה גבוה מאוד, כושר הביצוע מעולה והביטחון העצמי אדיר. ראש אג"ם, משה דיין, סמך עליהם וביחידות האחרות התהלכו אגדות על "יחידת המתאבדים" המסוגלת לַכֹּל. אף-על-פי-כן לא ביצעה ה-101 פעולה צבאית ממשית עד אוקטובר, וכמה אנשים שאלו אם "הכנופיה של אריק" מסוגלת להילחם בקרב סדיר. ההזדמנות לענות לשאלה זאת ניתנה לאריאל שרון ביום ד׳, 14 באוקטובר 1953, בכפר קיבּיה, במרחק שבעה קילומטרים ממזרח לבן-שמן.¹

בלילה שבין 12 ל-13 באוקטובר 1953 השליכו מסתננים רימון לבית משפחת קניאס ביהוד. מן ההתקפה נהרגו אם המשפחה ושני ילדיה, ואחרים נפצעו.

לאחר זמן נודע שהמסתננים היו פושעים פליליים ששוחררו מהכלא הירדני זמן קצר לפני כן. בין חתימת הסכמי שביתת-הנשק (ב-1949) ובין 14 באוקטובר 1953 נפגעו מפיגועי המסתננים מאה עשרים וארבעה ישראלים.

שלטונות ירדן, שהבינו שישראל תגיב על הרצח ביהוד, התחייבו לתפוס את המחבלים, הציעו למשקיפי או"ם להשתתף בחיפושים ולא התנגדו לגינוי ירדן בוועדת שביתת-הנשק המשותפת. "במצב זה, האִם מֵחָכְמָה יהיה להגיב, כל שכן שאנו מסוכסכים כבר עם האו"ם בצפון ובדרום?", כתב ביומנו שר החוץ וממלא-מקום ראש הממשלה, משה שָרֵת, ב-14 באוקטובר. שרת ידע שיום קודם לכן החליט צה"ל לצאת לפעולת-גמול, וששר הביטחון פנחס לבון אישר את ההחלטה.

זינוק חייו של אריאל שרון

ביום ג׳, 13 באוקטובר, התכנסה קבוצת הפקודות הראשונה לפשיטה על קיבּיה, בלשכת ממלא-מקום אלוף פיקוד המרכז, יוסף איתן. לא היו הוכחות שמבַצּעֵי הרצח ביהוד אומנם יצאו מקיבּיה, אבל כפר זה, בסיס של מסתננים, היה יעד מתאים לפשיטה על-פי עקרונות לוחמת האנטי-טרור שהתגבשה אז בצה"ל. המשימה העיקרית הוטלה על גדוד 890. תפקיד לוחמי ה-101 היה להניח חסימות כדי למנוע מתגבורת לבוא לעזרת הכפר המותקף. מג"ד 890 יהודה הררי שהה אז בחו"ל, וסגנו אריה אפרת היסס אם לקבל את המשימה. ב-1953 כבר נכשלו כמה פשיטות של גדוד הצנחנים, ובאוגוסט השתתף הגדוד במִבצע "נקם ושילם" בהר-חברון, ביצע התקפת הסחה אל הכפר אידנא והשאיר חייל הרוג בשדה. אפרת לא סמך על גדודו, ושרון קפץ על ההזדמנות הזאת, והתנדב לפקד על כל הפעולה בתנאי שתינתן לו פלוגת צנחנים. איתן אישר ואפרת הִקצה לשרון את הפלוגה של אהרון דָּוִידי, איש הפלמ"ח לשעבר ו"כבשה שחורה" בגדוד הצנחנים. פגישת שרון–דָּוִידי סייעה לשינוי פני צה"ל. אריאל שרון היה אחר-כך למפקד הצנחנים; דָּוִידי היה המחנך שלהם והצנחנים היו לחוֹד-החנית של צה"ל.²

תוכנית הפעולה

הכפר קיבּיה שוכן ממזרח לבית נבּאללה, במרחק כשני קילומטרים מגבול ישראל. זה כפר גדול יחסית וב-1953 היו בו כמאתיים ושמונים בתים וכאלפיים נפש. ממערב לכפר חָלַש על הסביבה מוצב ירדני מבוצר וכשלושים חיילים ואנשי "המשמר הלאומי" איישו אותו. המוצב היה מוקף בתיל סבוך ובגדרות צבּר ואורנים. דרך לא סלולה חצתה את הכפר, ודרכי שדה יצאו ממנה לבּוּדרוּס במערב, לשוקבּא במזרח, לנעלין בדרום ולרנתיס בצפון. טראסות של מטעי זיתים הקיפו את הכפר וירדו בשיפוע אל הוואדי המוביל מערבה, לכיווּן גבול ישראל. בתוך ואדי זה התקרב הכוח התוקף אל הכפר, כדי לכבוש אותו ולפוצץ בו כחמישים בתים.

נתוני תוצאות הפעולה: המקורות המאוחרים מעמידים את מניָן ההרוגים בקיביה על 69 בני אדם, ובהם נשים וילדים. במחקר משפטי-היסטורי שפורסם בכתב העת "משפט וצבא" נמסר על פיצוץ 43 בתי מגורים; בדוחות משקיפי האו"ם מופיעים מִניָנים שנאספו בשלבי בדיקה מוקדמים, ובהם 41 בתי מגורים ובית ספר שנהרסו. יש להבחין בין היעד התכנוני של כ-50 בתים, הרשום להלן, לבין המבנים שנהרסו בפועל, וכן בין דיווחי הנפגעים בזמן אמת לבין המניָן שהתברר לאחר החיפושים בהריסות.³⁴

אריאל שרון פיקד על מאה ושלושה הצנחנים ולוחמי ה-101, שחולקו לכוחות-משנה, לחסימות ולכוח פורץ גדול למדי.

הרי תוכנית חלוקת הכוחות, שיושׂמה במלואה:

"א. כוח מאנשי 101 ובו עשרים לוחמים בפיקודו של שלמה בָּאוּם יאגוף את הכפר ויפרוץ ממזרח לקיבּיה המזרחית (החלק הישן של הכפר).

"ב. כוח פריצה בן עשרים צנחנים בפיקודו של דָּוִידי יכבוש את קיבּיה המערבית (החלק החדש של הכפר) ויחסל את המוצב הירדני.

"ג. כוח בן ארבעים צנחנים, הנושאים מטען גדול של חומרי-נפץ (בסך-הכל קיבלו כל הכוחות שבע-מאות קילוגרם חומר-נפץ), יבצע את פיצוץ בתי הכפר.

"ד. כוח חסימה בן חמישה לוחמים מיחידה 101, בפיקודו של גוזני, יתפוס חסימה ליד בודרוס כדי למנוע הבאת תגבורת. החסימה תתיר לפליטים מקיבּיה לנוס לעבר בּוּדרוּס.

"ה. כוח ובו חמישה לוחמים מ-101 בפיקודו של מאיר הר-ציון יֵצא ראשון ויבצע חסימה ליד שוקבּא, ממזרח לקיבּיה.

"ו. הכוח האחרון, בפיקודו של אריק שליין, ובו חמישה לוחמים, יחסום את הדרך ליד נעלין, מדרום לקיבּיה. מרגמות 120 מ"מ תטרדנה באש את בודרוס שליד גבול ישראל במשך הפעולה, ותמנענה אף הן יציאת תגבורת ערבית לעבר קיבּיה. כוחות עתודה ניכרים, למקרה של הסתבכות עם הלִגיון, ימתינו בצִדו הישראלי של הגבול".

"למה אשא באחריות?"

משה שרת ידע שמפקד הלגיון הירדני, הקצין הבריטי גלאבּ פחה, הציע לרמטכ"ל מרדכי מקלף לשתף פעולה באיתור הרוצחים מיהוד ואף ביקש ממנו כלבי-גישוש לשם כך. גלאב התחייב "לעקור את הרע מן השורש". שרת, שהאמין בהידברות יותר מאשר בשימוש בכוח, קיוָה להוציא מתוק מעז, להגיע לשיתוף-פעולה עם ירדן במלחמה נגד המסתננים והמחבלים, ושאל את פנחס לבון אם יש שינוי בנסיבות. "אין שינוי", ענה לבון (האיש שהיה ידוע כ"יונה" לפני שמונה לשר הביטחון, וגם אחרי שסולק מתפקיד זה בשל "עסק הביש" במצרים), ושרת כתב ביומנו: "הפסקתי את הישיבה (של הממשלה) וקראתי את פנחס (לבון) לפרוזדור. שאלתיו אם אומנם הם עומדים לפעול. אמר הן. נראה כי שר ביטחון חייב להמציא סיפוק לאנשיו. בן-גוריון, אמר (לבון), לא קיבל דעתי (של שרת). פירוש הדבר כי יש כאן הכרעת שניים נגד אחד. חזרנו לחדר וכתבתי לו (לבן-גוריון) פתק: ׳על זה תהיה פעם התפטרות׳".

מבט מאוחר על האחריות המדינית: תעודת אשכול מ-1965 מגלה כי בן-גוריון האשים אז בפומבי את לבון בהוראה לפגוע באזרחים; לבון הכחיש את הדברים, ודיין דחה את הטענה שלבון נתן הוראה לרצח אזרחים. גם שרון ביקש לסתור את ההבחנה שייחס בן-גוריון לתקופות כהונתם. מן התעודה וממבוא עורכיה עולה שהוויכוח התנהל בעיצומו של מאבק פוליטי במפא"י. בישיבת ממשלה באוגוסט 1965 הועלתה אפשרות של בירור כדי לפגוע בבן גוריון במשה דיין ובחבריהם שפרשו ממפא"י והקימו את מפלגת רפ"י, אולם לא התקבלה החלטה על חקירה.⁵

יומנו של שרת ממחיש את הפער בין התנגדותו המדינית לפעולה לבין יכולתו לבלום הכרעה ביטחונית שכבר התקבלה. אפשר לפרש את התנהלותו כחולשה פוליטית, אך זו פרשנות של הכותב, ולא מסקנה המתחייבת מן היומן כשלעצמו. שרת חש כי הוטלה עליו אחריות רשמית להחלטה שהתנגד לה, ואילו בפועל הייתה סמכותו מוגבלת. "למה אשא באחריות למעשה שהתנגדתי לו, כממלא-מקום ראש הממשלה, ודעתי לא התקבלה?", שאל ביומנו. במכתב לבן-גוריון תֵאר את מצוקתו כממלא-מקום, כאשר בן-גוריון מוסיף לפעול בציבור. פרשת קיביה הֶעצימה אפוא לא רק מחלוקת על תועלת הפעולה, אלא גם משבר ביחסי האחריות והסמכות של הדרג המדיני.

שמואל ניסים סיפר שבתכנון המקורי שהכין אריאל שרון דובר רק על פיצוץ שני בתים בקיבּיה, אבל אחר-כך "התברר לי כי הוא הורה למיקי להכין חצי טונה חומר-נפץ לפעולה. שאלתי: ׳מדוע חצי טונה בשביל שני בתים?׳. ׳אתה תשתוק, לא ראית כלום!׳, אמר לי אריק. זה היה אופייני לו, לעשות מה שהוא חושב לנכון גם אם ההוראות אחרות. אריק רצה ללמד בינה את ראשי המדינה. לדעתו, הייתה המנהיגות המדינית פחדנית והססנית ומזיקה לעם ישראל, והוא האמין שהוא יציל את עם ישראל. אריק שרון התחיל להיות שר-ביטחון וראש ממשלה ב-1953, לא ב-1982". שרון הכחיש בתוקף גירסה זו וטען כי הפקודה שקיבל הייתה קיצונית יותר ממה שביצע בפועל.⁶

עידכון מן התעודה הארכיונית: בפגישה עם לוי אשכול, ב-3 בספטמבר 1965, מסר שרון גרסה מפורטת לאחריותו בפשיטה על קיביה. לפי רישומו של אשכול, שרון טען כי פקודת הפעולה הייתה לפוצץ בתים רבים ולפגוע בגברים, וכי לא הייתה כַּוָּנָה לפגוע בנשים ובילדים. לדבריו, חלק מן התושבים הסתתרו במבנים שפוצצו בלי שהתגלו; הוא תֵאר גם חילוץ ילדה מאחד הבתים. שרון טען שבימים שלאחר הפעולה דִּוַּח לבן-גוריון וזכה לשבחיו, אך כעבור שנים שמע ממנו הסתייגות.⁵

מראי מקורות ועידכונים מחקריים

1. אתר צה"ל, חיל החינוך והנוער, "הקמת יחידה 101", סקירת היחידה, הקמתה ופעולותיה, לרבות גֵרוש הבדואים באזור ניצנה.
2. שגיא טורגן, "זאת ההגנה, טמבל", בין הקטבים, גיליון 46, מרכז דדו, 2025; על המתח שבין ביטחון שוטף, בניין הכוח וייעוד יחידה 101.
3. מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה 101, 24 בנובמבר 1953, על פעולת קיביה והפרת הסכם שביתת הנשק; וכן דיווחי ראש מטה משקיפי שביתת הנשק, אוקטובר–נובמבר 1953.
4. מנחם פינקלשטיין, "פעולות צה"ל מול אוכלוסייה אזרחית בשנות החמישים", משפט וצבא, גיליון 20, פרק ה, "פעולת קיביה", עמ׳ 74 ואילך.
5. ארנון למפרום וזאב אלרון, "פגישת לוי אשכול ואריאל שרון בעניין פעולת קיביה, ירושלים, 3 בספטמבר 1965", יסודות, גיליון 6, המחלקה להיסטוריה בצה"ל, 2024, עמ׳ 269–283; התעודה מארכיון המדינה, תיק פ-4813/5, עמ׳ 155–161.
6. ראיונות עם שמואל ניסים, אורי אופנהיימר, שלמה באום.

בשבוע הבא:

תוכנית הפעולה; החוליה בפיקוד מאיר הר ציון; כיפור הכפר ופיצוץ בתיו על התושבים שהתחבאו במרתפים ובעליות הגג ולא ברחו; המפגש בין דוד בן-גוריון לאריאל שרון; השפעה על יחסי החוץ של ישראל; התעללות במשטרה הצבאית בנהג יצחק ג'יבלי; הפשיטה על המשטרה הצבאי בטבריה.