טבח בקיבְּיָה (ב)

"החיילים חרקו שיניים"

103 לוחמים מה-101 ומהצנחנים התאספו ביער בן-שמן ב-14 באוקטובר. דָּוִידִי סיפר: "הרוב המכריע של אנשי הפלוגה היו צפון-אפריקנים. לא הכרתי אותם בפעולה תחת אש ולא הייתי בטוח בהם, לכן קראתי לפניהם, מהעיתון 'על המשמר', את תֵאור הרצח ביהוד. החיילים נופפו באגרופים, חרקו שיניהם ודרשו נקם". את לוחמי ה-101 לא היה צורך להמריץ¹.

בערב נסעו הלוחמים במשאיות מבן-שמן לבית-נבּאללה והתקדמו ברגל ליעדיהם. מאיר הר-ציון ופקודיו - קאצ'ה, כוכבא, המאירי ואופנהיימר - חצו ראשונים את הגבול והלכו לכפר שוקבּא, לחסום את הדרך בינו ובין קיבּיה, לפוצץ בית במבואותיו ולהטריד את תושביו. במרחק כארבעים מטרים מצפון לבתים הקיצוניים של קיבּיה ראו אב ובנו בתוך כרם זיתים. להרוג אותם לא רצו, ולהניחם לנפשם חששו פן יזעיקו עזרה. על כן קשרו את ידיהם, חסמו את פיותיהם והובילום יחד אִתם. השניים התירו בחשאי את אסוריהם, זינקו וברחו. אופנהיימר סיפר שאנשי החוליה לחשו זה אל זה, "סכין, סכין", אך לאיש מהם לא היה עוז להשתמש בסכין. הר-ציון פקד לירות בבורחים. "כישלון ראשון. התגלינו", כתב ביומנו. מכל עבר שמעו אנשי החוליה קולות בערבית. שומרי המטעים התוַכּחו, מי היורים, יהודים או ערבים. אנשי החוליה לא הצליחו לעקוף את כרמי הזיתים והר-ציון פקד עליהם להמתין עד שתתחיל ההתקפה בקיבּיה ורק אז לנוע מהר לשוקבּא, כדי לא להתגלות שנית בטרם עת.

ההמתנה נמשכה יותר מהמשוער. ההתקפה בוששה לבוא והר-ציון חשש שהפעולה נכשלה באשמתו. רק אחרי שעתיים נשמעו היריות והתפוצצויות הרימונים מקיבּיה, ואז פקד הר-ציון לנוע לכפר שוקבּא, שהיה במרחק כארבע-מאות מטרים בלבד. במבואות הכפר נתקלה החוליה בקבוצת ערבים, פתחה עליהם באש, שינתה כיווּן אל בוסתני התאנים ושוב נתקלה בשומרים שפתחו עליה באש. בקצה הכפר שוקבּא ניסו אנשי החוליה לפוצץ בית. הניסיון נכשל והם השאירו את חומר הנפץ ליד הבית ונסוגו. השעה הייתה 2 אחרי חצות. בהרגשת כישלון חזרו פקודיו של הר-ציון לגבול ישראל. להפתעתם קיבל אותם שרון במאור-פנים והודיע להם כי משימתם בוצעה. תגבורת לא יצאה משוקבּא לקיבּיה.

הרדיו המשיך לנגן

שלמה בָּאוּם צעד בראש כוח המשימה לכיוון קיבּיה, עמוס לעייפה: שמונה-עשר רימוני יד, עשר מחסניות טומיגן ושני בקבוקי מולוטוב. הכוח הגיע ליעד באיחור, מפני שהיה גדול מדי ולא רגיל לפעולות במתכונת הזאת.

שרון האיץ בּבָּאוּם להתחיל אבל בָּאוּם נצמד לתוכנית על-אף האיחור וחיפש את המקום שממנו היה אמור לפרוץ אל הכפר. לשם כך עיכב את הכוח ויצא לחיפושים עם שניים, יאיר תל-צור וחנניק. אחרי חצי שעה מצאו את הצטלבות הדרכים המיועדת. תל-צור וחנניק נשארו בהצטלבות ובָּאוּם חזר על עקבותיו כדי להביא עִמו את שאר אנשי הכוח. ממוצב קיבּיה ירו הירדנים אש חזקה לכל עבר. בָּאוּם שמע רחש מטראסה גבוהה, והשליך עליה רימון. למזלו החטיא. להפתעתו שמע את קולו של תל-צור: "זרקו עלינו רימון-יד", דִּוַּח תל-צור בשלוָה. הכוח התקדם אל הכפר קיבּיה תחת אש לא יעילה. כשחדרו בָּאוּם ופקודיו לחלק המזרחי של הכפר ברחו ממנו התושבים, וגם אנשי המשמר הלאומי ברחו, אחרי שאחדים מהם נורו ונהרגו. הבתים הוכנו לפיצוץ ובאותו זמן הסתערו הצנחנים, בפיקודו של דָּוִידִי, על המוצב הירדני שבמערב הכפר. החיילים הירדנים ספגו מכת אש קצרה, מפקד המוצב וסגנו נהרגו והאחרים ברחו.

מאות אנשים ברחו מקיבּיה לכיווּן בּודרוּס, נושאים את מִטלטליהם על הגב. החוליה של גוזני לא הפריעה להם לברוח. כשהתחילה ההתקפה היו סימטאות קיבּיה ריקות מאדם. בבית הקפה המשיך הרדיו להשמיע מוזיקה מזרחית. "חשבנו שכל התושבים ברחו", סיפר אחד מאנשי הכוח. "לא חיפשנו אנשים בקומות העליונות ובמרתפים. לא הייתה לנו הוראה לעשות זאת". באחד הבתים מצאו אנשי הכוח תינוקת, ובבית אחר מצאו זקן. שניהם נשלחו לבודרוס.

בקצה הכפר, על הדרך לבודרוס, התמקמו פקודיו של גוזני וזרקו בקבוקי מולוטוב על תגבורת ירדנית שהגיעה במשאית. המכונית עלתה בלהבות. פקודיו של אריק שליין הגיעו ליעדם, הדרך בין כפר נעלין לקיבּיה, אחרי שכבר החל הקרב, ופיזרו עליה לבנות-חבלה. הפיצוצים הבהילו את תושבי נעלין והם לא יצאו לעזרת קיבּיה.

במרכז קיבּיה פוצצו החבלנים את הבתים שסומנו, בתי העשירים והנכבדים. הם לא שמעו קולות של בני-אדם, ופוצצו בית אחר בית, לפי עדויות אנשי הכוח, כארבעים וחמישה בתים במשך שעתיים; בדוח ועדת שביתת הנשק נמנו ארבעים ואחד בתי מגורים ומבנה בית ספר שנהרסו כליל. באין מפריע נסוג כל הכוח והגיע לישראל לפנות בוקר. שרון דִּוַּח שהמשימה בוצעה ושנהרגו בין שמונה לשנים-עשר ערבים. הוא היה בטוח שתושבי הכפר קיבּיה ברחו מבעוד מועד².

בן-גוריון גילה את אריק

למחרת נדהמו תושבי ישראל כשדִּוַּח הרדיו הירדני שתוקפי קיבּיה הרגו שישים ותשעה בני אדם, ובהם נשים וילדים; בדיווחים הראשוניים של ועדת שביתת הנשק נמנו תחילה ארבעים ושניים הרוגים, פוצצו ארבעים בתים וירו בכפרים שוקבּא ובּוּדרוּס. במרתפי הבתים ובקומות העליונות של הבתים שפוצצו החבלנים הסתתרו בני-אדם. העולם נרעש ומועצת הביטחון גינתה את פעולת צה"ל בהחלטה 101, שהתקבלה ב-24 בנובמבר 1953, וקבעה כי היא מנוגדת להסכם שביתת הנשק ולחובות הצדדים לפי מגילת האו"ם. ראש אג"ם, משה דַּיָּן, נסע לניו-יורק, כתגבורת לעומדים במערכה הבינלאומית, ולא הועיל להם. ישראל הואשמה ברצח אזרחים חפים מפשע. שלושה מאנשי 101, בני קיבוץ מִזרע - שמואל מרחב, חנן סמסון וצבי סדן - הוזעקו לבֵרור מטעם מפ"ם. השלושה שיכנעו את מזכירות מפ"ם שההרג בכפר היה תוצאה של טעות, וקיבלו רשות להישאר ביחידה³.

בן-גוריון הורה למישאל שחם - שיחידה 101 הייתה בתחום פיקודו - לבוא אליו ולהביא עמו את שרון. כשלושת רבעי שעה חקר בן-גוריון את שרון על עברו ועל משפחתו. שרון שיכנע את בן-גוריון שלוחמי 101 אינם טיפוסים שליליים המחפשים הזדמנות להרוג אזרחים, ולא שכח לציין שרוב הלוחמים הם בני קיבוצים ומושבים. שרון סיפר כי בן-גוריון אמר לו: "לא חשוב מה יגידו אומות העולם, חשוב איך יגיבו ערביי האֵזור, ומבחינה זאת הפשיטה הצליחה".

בן-גוריון לא אמר אמת

משה שרת, שר החוץ וממלא-מקום ראש הממשלה, קיבל איגרת-מחאה חריפה מממשלת בריטניה ב-16 באוקטובר, והנספחים הצבאיים הבריטיים הפסיקו את השתתפותם בתמרוני צה"ל. שרת, שהתנגד למבצע קיבּיה, לא קיבל את הצעתם של אחדים מאנשי משרד החוץ לשקר ולגולל את האשמה על תושבי ספָר יהודים שחמתם בערה בהם בגלל הרצח ביהוד. הצעה זו מגוחכת, כתב שרת ביומנו. הרי "כל בר-בי-רב יבין כי ידו של צה"ל בפעולה... איני רואה על שום מה יתחייב משרד החוץ באיזו אחריות מפורשת שהיא לדבר שנתארע על-אף התנגדותו"⁴.

הממשלה הטילה על בן-גוריון את התפקיד לפרסם גילוי-דעת. שרת דרש לפרסם הבעת-צער. בן-גוריון החליט שישראל לא תודה באחריותו של צה"ל לפרשת קיבּיה, וגולל את האשמה על תושבי הספָר. שרת הזהיר: בכל העולם לא יהיה איש אחד שיאמין לגירסה כזאת, וישראל תופיע כשקרנית ובדאית. לבסוף השתכנע שרת, וגם כתב ביומנו שנזק רב ייגרם לישראל אם תודה ב"שפיכות הדמים המפליצה"; עדות לכך ששרת עדיין לא היה משוחרר אז מקסמי בן-גוריון.

בשידור רדיו ב-19 באוקטובר 1953 אמר בן-גוריון לאומה: "עשינו בדיקה מדויקת ונתברר לנו בהחלט, כי אף יחידה צבאית אחת, אף הקטנה ביותר, לא נפקדה מבסיסה בליל ההתקפה על קיבּיה. ישובי הספָר בישראל, על-פי-רוב פליטים יהודים מארצות ערב או שארית הפליטה ממחנות ההסגר של הנאצים, שימשו מטרה, במשך שנים, להתנפלויות רצחניות אלה, מתוך הבלגה רבה. בצדק דרשו הגנה לחייהם. ממשלתם, ממשלת ישראל, חילקה להם נשק ואימנה אותם להגן על עצמם, אולם הכוחות המזויָנים מעבר הירדן לא הפסיקו התקפותיהם עד שפקעה סבלנותם של כמה ישובי-ספָר, ולאחר רצח אם על שני ילדיה בכפר יהוד תקפו בשבוע שעבר את המרכזים הראשיים של כנופיות מרצחים". הצהרה זו, שעמדה בניגוד לעובדה שיחידות צה"ל ביצעו את הפשיטה, הייתה אחד משיאי מדיניות טישטוש האמיתות של מערכת-הביטחון הישראלית עד 7 באוקטובר 2023 ומלחמת שלוש השנים מאז. מדיניות זו אולי הביאה רוָחים מסויָמים בטוָח הקצר; נזקיה לטוָח הארוך היו עצומים: לקחים לא הופקו, ליקויים לא תוקנו. טופחה תרבות לאומית מבוססת על שקרים. אלה רק אחדים מהנזקים. על מידת מודעותו של בן-גוריון למחיר ארוך הטוָח של מדיניות זו אפשר לחלוק, אך הכחשת מעורבותו של הצבא הקשתה על בֵּרור פומבי של האחריות⁵.

ב"יומן סיני" כתב משה דַּיָּן: "הירדנים, ישראל וצה"ל למדו לקח חשוב. לערבים הומחש שישראל לא תשב בחיבוק-ידיים. אומנם אפשר להתגנב אל בית בודד או לפתוח באש על עובדים בפרדס, אך בעד דם זה תשלם ירדן מחיר גבוה. ישראל למדה שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלֵוִים עלינו להפנות את תגובותינו לאובּיֶקטים צבאיים... חשוב מכֹּל היה לִקחו של צה"ל... בעורקי צה"ל הוזרם ביטחון עצמי... החלטות הממשלה והנחיות המטכ"ל שוב לא היו בגדר משאלות אלא תחזית מינימום". משה שרת ודאי לא היה חותם על דברים אלה⁶.

פשיטה על המשטרה הצבאית בטבריה

יצחק ג'יבּלי נולד בפורט-סעיד ב-1930, גדל במושב תל-עדשים (אצל משפחת אלוני) וכשפרצה מלחמת העצמאות שהה בקיבוץ מעוז-חיים, שבו הכיר את רחבעם זאבי ('גנדי'), מפקד הכשרת הפלמ"ח "מעוז". בהפוגה השנייה התגייס ג'יבלי לפלמ"ח, כנהגו האישי של זאבי ובשנתיים שאחרי מלחמת העצמאות שֵרת בצבא במרחב אילת. ב-1950 השתחרר מצה"ל ועבד בחברת "מקורות" בעמק החולה. באוקטובר 1953 קרא במעריב על פעולת קיבּיה, התפטר מעבודתו, נסע למחנה המטכ"ל באזור תל אביב והשמיע את השריקה המשותפת שלו ושל זאבי מימי הפלמ"ח. זאבי יצא אליו, והוא ביקש ממפקדו-לשעבר לצרף אותו למבצעי הפעולה בקיבּיה. עוד לפני שחויַל רשמית צֵרף אותו אריאל שרון לחוליה של יאיר תל-צור, ונוסף על כך היה ג'יבלי הנהג של היחידה. ג'יבלי היה גיבור סיפור הפשיטה על תחנת המשטרה הצבאית בטבריה⁷.

"ביום שישי אחד הסעתי את החבר'ה לצפון ופיזרתי אותם בקיבוצים", סיפר לי ג'יבלי. "אחרי שהורדתי את גיא כוכבא בעמיעד נסעתי לאפיקים, כדי לבלות את השבת בדירה של יאיר תל-צור. שוטרים צבאיים עצרו אותי בדרכי לטבריה. מדים ותעודות צבאיות לא היו לי (עדיין לא חויַּלתי), וגם לא אישור לנסוע ברכב צבאי בערב שבת. הם הורו לי לנסוע איתם לתחנה בטבריה. בבית המשטרה קיבל את פני באגרוף אדיר סמל-תורן ששמו יצחק, לבוש פיג'מה ובטלדרס.

"אתה לא תיכנס למשטרה עם סיגריה בפה", אמר.

"תסלח לי, אני איש צבא וסמל כמוך. איך אתה מתנהג?", השבתי אחרי שהתאוששתי.

"אתה בשבילי אזרח", השיב.

"אני שייך ליחידה 101".

"לא מעניין אותי. זאת יחידת בנות".

"ואז התנפלו עלי ארבעה אנשים והיכו אותי מכות נמרצות. אמרתי לפקידה: 'תרשמי כל מכה, כי יגיע יום חשבון', ולהם אמרתי: 'חבר'ה, תפסיקו לעשות שטויות', אבל הם המשיכו להכות. אחד מהם התקשר בשבילי למחנה סטאף. פלח (שמואל נִסים) היה קצין תורן. אמרתי לו: 'פלח, אני מדבר אליך עם אזיקים על הידיים'. הסמל התורן יצחק חטף ממני את הטלפון וניתק אותו, והארבעה המשיכו להכות אותי בפראות. פתאום השתרבבה אצבעו של יצחק לפי; נשכתי אותה בכוח. הוא השמיע יללות-אימים, ואחרי ששברתי אותה הזמינו אמבולנס ושלחו אותו לבית החולים. חבול כולי הוכנסתי לתא-מעצר קטן ונרדמתי".

פלח סיפר שהוא קיבל את שיחת הטלפון מטבריה בחצות, ושנאמר לו שג'יבלי עצור מפני שהיכה שוטר צבאי. הוא הזדהה כסרן פלח (דרגתו הייתה סמל), ואחרי שג'יבלי התלונן באוזניו אמר לו סמל המשטרה הצבאית: "לא נרשה שישמיצו אותנו, ובנוגע לחייל, פנה למצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) בטבריה". בטלפון דִּוַּח פלח על המקרה המוזר לאריאל שרון. שרון התקשר עם זאבי. זאבי התקשר עם משה דַּיָּן. בשבת לפני הצהריים קיבל הסמל יצחק את ההוראה לשחרר את ג'יבלי עם המשאית. לפני שהסתלק מבית המשטרה אמר ג'יבלי ליצחק: "עכשיו אני שפוף ומוכה, אבל אנחנו עוד ניפגש בנסיבות אחרות".

ג'יבלי נסע לאפיקים, ואמו של יאיר תל-צור חבשה את פצעיו. ביום ראשון בבוקר אסף במשאיתו את אנשי היחידה, וכל אחד מהם שאל אותו: "מה קרה לפרצופך?". כולם סֵרבו להאמין לסיפורו. בסטאף נתן ג'יבלי לשרון את מפתחות המשאית, אמר לו שלא יחתום קבע ולא ישרת בצבא כזה, פרץ בבכי וסיפר שוב את גירסתו בנוכחות כל היחידה.

"ג'יבלי, אתה בטוח שזה היה כך?", שאל שרון.

"אריק, זאת האמת".

לדברי ג'יבלי, טילפן שרון למשה דַּיָּן, וזה אמר לו: "יש לך אישור לכבוש את המשטרה הצבאית בטבריה, רק שאלוף פיקוד הצפון לא יידע דבר". לדברי פלח, אמר דַּיָּן לשרון: "אני מאשר לכם פעולה, אבל אל תהרגו אף אחד". אם מקבלים את שתי העדויות הללו, ראש אג"ם התיר פעולה אלימה נגד שוטרים צבאיים. עם זאת, אין בידי מסמך פקודה עצמאי המאמת את תוכן השיחה.

פלח: "ללמד אותם לקח, על חוצפתם. הייתכן שאנשי החגורות המצוחצחות וכובעי-הפלדה הלבנים יכו חייל קרבי?!".

שבועיים אחרי מקרה-ג'יבלי, בשבת בבוקר, יצאו אנשי יחידה 101, בפיקוד שלמה בָּאוּם, אל המשטרה הצבאית בטבריה ללמד לקח את השוטרים הצבאיים. הפעולה תוכננה כמבצע צבאי וקדמו לה סיור ופעולות מודיעין, לוַדֵּא שהסמל יצחק ואנשי צִוְּתוֹ נמצאים בתורנות, ולאתֵר את הכניסות לבית. מצוידים בצינורות-גומי להלקאה השתלטו הפושטים על היעד, הציבו שמירה סביבו, ניתקו את הטלפון והודיעו לשוטרים הצבאיים: "זה תרגיל, רדו לקומה הראשונה". אחרי כמה חילופי-דברים ויריה אחת באויר נשברו הסמל יצחק ופקודיו ומילאו את הפקודה. ג'יבלי זיהה אותם, וחבריו חילקו להם מכות נאמנות. מבית סמוך הזעיק אחד הדיירים את המשטרה האזרחית. איש היחידה זאב סלוצקי אמר לשוטרים שזה תרגיל, והציע להם להסתלק. השוטרים הצבאיים אישרו את דבריו: אקדחים היו תקועים בגבם.

אחרי שהסמל יצחק ושני פקודיו שכבו על הרצפה, קרובים להתעלפות, אסף בָּאוּם את שאר הנוכחים, הסביר להם, בסגנון נמלץ, מה הייתה סיבת פעולת התגמול והזהיר אותם לא להתנכל עוד לחיילים קרביים. בָּאוּם ופקודיו חזרו לירושלים. הסמל יצחק ופקודיו אושפזו בבית-חולים.

למחרת - סיפר ג'יבלי - הקיפו אנשי מצ"ח את בסיס סטאף, בכַוָּנָה לחטוף את אריאל שרון. אנשי ה-101 לא נתנו להם להיכנס והם הסתלקו. בפקודת דַּיָּן נסעו ג'יבלי ואיש היחידה שלמה גרובר למשטרה הצבאית בחיפה. מפקד המשטרה הצבאית קיבל אותם בנימוס, כיבד אותם בארוחה דשנה ושמע מג'יבלי את גירסתו.

מפקד חטיבת ירושלים, מישאל שחם, סיפר שראש אכ"א דרש ממנו לנקוט אמצעים חמורים נגד אנשי ה-101, ושהוא ענה לו שהיחידה הזאת כפופה למטכ"ל. אף-על-פי-כן הבטיח שחם לראש אכ"א "לשוחח על הפרשה" עם שרון, ולומר לו ש"כך לא מתנהגים". במכתב משחם לראש אכ"א כתוב: "תודיע לקצין משטרה צבאית ראשי שלא יטפל באנשי ה-101 ושלא ייטפל אליהם, כי ברגע שתעוררו את חמתם יעלה עשן מהמשטרה הצבאית". הפרשה נסגרה בפקודת משה דַּיָּן, שנקט כמה אמצעים במגמה לשנות את אופיה של המשטרה הצבאית⁸.

בשבוע הבא

סיורים ארכאולוגיים של אנשי ה-101 בנחל חבר ממזרח לחברון; ירי על אוטובוס ירדני בלטרון; חילוקי דעות במטכ"ל ובממשלה איזה פעולות גמול לבצע; ולחציו של אריאל שרון; הפרת פקודות של אריאל שרון והגערה מהרמטכ"ל משה דיין; מאיר הר ציון מאיים לרצוח אותי; גניבה ספרותית של העיתונאי הבכיר דן מרגלית; האופי האמיתי של צה"ל ואמצעי התקשורת; יוזמה של בכירי פלמ"ח לשעבר לרצוח אותי; אחד הבסיסים לפיתוח "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות".