מלחמות הצנחנים בצה"ל (מהפכת ה-101) - פרק 31

רצח הרופא הלבנוני

סיורי אנשי יחידה 101 בעקבות שרידים קדומים במדבר יהודה ● ירי על כלי רכב אזרחיים בכביש לטרון ● מחלוקות בין הצבא לדרג המדיני על פעולות הגמול ● חריגה מהוראות מבצעיות ותגובת הרמטכ"ל משה דַּיָּן ● הריגתו של רופא לבנוני בשירות הלגיון הירדני ● עדויות על איומים שנשלחו אלי בעקבות מחקרי ● מאבק על פרסום היסטוריה צבאית ביקורתית ● לקחים על אחריות הפיקוד, אמינות התחקיר ועקרון השרידות

אורי מילשטיין תחקירים תגובות
המשלחת הארכאולוגית

מערות נחל חבר שימשו למפלט בימי מרד בר-כוכבא; שרידים מתקופות קדומות יותר מלמדים על שימוש משתנה במערות, אך אין לייחס לכל אחת מהן עדות מוכחת למרד הגדול. הנחל, נחל אכזב, מתחיל בדרום הר-יהודה, במרחק כשמונה קילומטרים מדרום-מזרח לחברון, יורד מזרחה ומסתיים בים המלח, במרחק כחמישה קילומטרים מדרום לעין-גדי. המערות ממוקמות בין מצוקים גבוהים, לא רחוק מגבול ירדן, והגישה אליהן הייתה קשה מאוד. בנובמבר-דצמבר 1953 פעלה בנחל משלחת בראשות הארכאולוג יוחנן אהרוני מטעם אגף העתיקות, בעקבות ידיעות על חיפושי עתיקות של בדואים; אנשי יחידה 101 סייעו לגישה ולביטחון, לפי עדויות הלוחמים.1

כשבועיים לפני שיצאה המשלחת לדרכה הגיעו לעין-גדי קצין המודיעין של היחידה 101, שלמה גרובר, והחוליה של מאיר הר-ציון, ואיתרו את דרכי הגישה למערות. מפקד היאחזות הנח"ל בעין-גדי השאיל להם, כמורה-דרך, את הסמל עמירם הירשפלד, בן דגניה ב' (לימים סגן-ניצב במשטרת ישראל), אחד המעטים שעלו מעין-גדי למדבר במעלה האיסיים. הירשפלד, גרובר, הר-ציון, איתן בנטוב, קאצ'ה, גיא כוכבא, יונה בנדמן והמאירי הגיעו למעלה האיסיים, במרחק שלושה קילומטרים מדרום-מערב לעין-גדי.

על-פי תיאור המשתתפים, בשנת 1953 עדיין לא הייתה במקום דרך נוחה למעבר. אנשי ה-101 טיפסו במעלה האיסיים שש שעות, הגיעו לפסגה לפנות ערב, הזינו את עיניהם בנוף המרהיב וחזרו לעין-גדי. למחרת וביום שלאחריו סיקלו את האבנים מתוואי השביל שתכננו והתקינו במעלה האיסיים דרך לאנשים שכושרם הגופני פחות מזה שלהם.

אחר-כך סיירו בסביבה וליד מפלי נחל ערוגות. ארבע שעות טיפסו על מצוקי המפל הגדול. יום-יום שוטטו בסביבה, מהנץ החמה עד אחרי השקיעה, וחיפשו דרכי גישה למערות. לעיתים נתקלו ברועים בדואים, לעיתים נורו יריות לעברם. הם לא הצליחו לתפוס את היורים, שהיו בקיאים בטופוגרפיה המקומית יותר מהם.

המשלחת הארכאולוגית למדבר יהודה עלתה למערות בשביל שהכשירו הר-ציון ופקודיו. המשלחת בדקה עשר מערות, אספה ממצאים מתקופות שונות ותיעדה פגיעות של שודדי עתיקות. אין בכך כדי לקבוע שכל אחד מן הממצאים נחשף דווקא בסיור שאובטח בידי אנשי היחידה. החוליה של הר-ציון חזרה למחנה סטאף וחוליה אחרת בפיקוד שמואליק מרחב החליפה אותה בנחל חבר. פקודיו של מרחב איבטחו את הארכאולוגים ולמדו את הסביבה עד שהיו בקיאים בה, כדברי המשתתפים, כמעט כאנשי המקום.

בדיעבד התברר כי חשיבותו של חקר מערות נחל חבר הייתה רבה בהרבה מכפי שניתן היה לשער בשעת הסקר הראשון. בחפירות הנרחבות של שנות השישים התגלו במערת האיגרות איגרות הקשורות בשמעון בר-כוכבא, מסמכיה של בבתא וחוזים נוספים, ובמערת האימה נמצאו שרידי נמלטים ומגילת נביאים יוונית. אין לייחס ממצאים מאוחרים אלה למשלחת של 1953; הם משנים את הערכת משמעותו של השטח שבו סיירו אנשי היחידה.2

מחקרי רשות העתיקות שהתפרסמו ב-2019 וב-2023 מחדדים את התמונה: חפירת הצלה במערה ב' חשפה ממצאים מהברונזה הקדומה ומהתקופה הרומית, ואילו בחפירה במערת נחירי חבר נמצאה עדות דלה לפעילות אדם. ההבדל בין המערות מלמד מדוע אין להשליך מממצאי מערה אחת על כל אתר המפלט, ומדוע סקרו המוקדם של אהרוני חשוב כשלעצמו.3,4

הקישור בין יחידה 101 למחקר מערות נחל חבר מלמד על כישורי תנועה ואלתור בשטח קשה, אך אין לזהות את כושר הסיור עם מומחיות ארכאולוגית. רק תיעוד המשלחות והפרסומים המחקריים מאפשרים להעריך את הממצאים ואת זמנם. ההבחנה הזאת חשובה גם בהיסטוריה הצבאית: עדות משתתף היא מקור חיוני, אך אינה מחליפה בדיקת מקורות בלתי תלויים.

ירי על אוטובוס ירדני

הכושר הגופני של לוחמי ה-101 וכישורי הסיור והניווט שלהם השפיעו על דימויו של הלוחם הסייר ועל דרכי האימון בצה"ל בשנים שלאחר מכן. רוב סיוריהם היו "שקטים", אבל שרון ניצל כמה סיורים וביצע פעולות אלימות יותר משאושר. את אחת הפעולות הראשונות של היחידה אפשר לכנות "חצי סיור אלים, חצי פעולת גמול". בפיקוד שרון יצאו אנשי היחידה לכביש לטרון, לפעולה נגד תחבורה אזרחית ערבית. דיין הורה לשרון לירות על מכוניות רק מרחוק, לא לחבל בהן בחומרי-נפץ ולא להניח מוקשים על הדרך, לפי התיאור שבידי המחבר, גם כדי להותיר עמימות בדבר זהות המבצעים.

פקודיו של שרון הניחו על הכביש את הצמיג הרזרבי מהג'יפ של מפקדם, והסתתרו בתעלה. מונית שנסעה במהירות גדולה התקרבה אל הצמיג ולא נעצרה. אריק שליין זרק עליה רימון, שפגע בחלקה הקדמי, וחבריו ירו עליה כמה כדורים. הנהג המשיך לנסוע ונחלץ ממקום המארב. שרון הורה לפקודיו לסגת, אבל בדרך הודיע לו שלמה באום שהוא רואה אוטובוס על הדרך, ושרון פקד לחזור למקום המארב.

פקודיו תפסו עמדות ליד הכביש וכשהגיע האוטובוס ירו עליו מכל הכלים שהיו ברשותם וזרקו עליו רימונים ובקבוקי מולוטוב. האש סינוורה את הנהג, הוא סטה מהכביש ונעצר במרחק כשבעים מטרים מהתוקפים. שישה נוסעים קפצו החוצה וברחו. היריות הפילו שניים מהם תוך כדי מנוסתם. בניגוד להוראת דיין, זרק שרון לבנת-חבלה על האוטובוס ופוצץ את המנוע שלו. להערה של באום השיב שרון ב"יהיה בסדר. הלב לא נותן להשאיר לערבים מנוע שלם". היחידה חזרה למקום שיצאה ממנו, ביר-מעין, ומשם לסטאף.5

מבחינה מוסדית, שאלת האחריות איננה מסתיימת בשאלה מי לחץ על ההדק. על הדרג הממונה לברר מה הייתה הפקודה המקורית, מה דווח לאחר המבצע, אילו חריגות נודעו למפקדים, והאם נקבעו כללים שמנעו את הישנותן. בהיעדר בדיקה כזאת, ההתפעלות מהתעוזה עלולה להאפיל על כשל שליטה מהותי.

החריגה מן ההוראה המבצעית איננה פרט שולי: היא נוגעת לעצם סמכותו של הדרג הממונה לקבוע את מטרות הפעולה ואת גבולותיה. לוחמים מיומנים יכולים להשיג הצלחה טקטית, ובאותה שעה לגרום כישלון פיקודי, מדיני ומוסרי.

פרשת הרופא הלבנוני

בדצמבר 1953 נמשכו תקריות הגבול וההסתננויות, חרף הרושם הזמני שנוצר לאחר פעולת קיביה. בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר ניסו מחבלים חמושים לחדור למושב עין-יהב שבערבה. ב-16 בדצמבר נרצחו שני חיילים ישראלים באזור בית-גוברין, לא רחוק מגבול ירדן. עקבות הרוצחים הוליכו לכפר אידנא שבנפת חברון. בדצמבר השלים דוד בן-גוריון את פרישתו מראשות הממשלה ויצא לשדה-בוקר, וב-6 באותו חודש פרש רב-אלוף מרדכי מקלף מתפקיד הרמטכ"ל, שמילא אותו שנה אחת בלבד. משה דיין נתמנה לרמטכ"ל. משה שרת היה אז שר החוץ; הוא נכנס לכהונת ראש הממשלה רק בינואר 1954.6,7

על-פי נוסח הנאום בטקס סיום מחזור י"ד של קורס הקצינים אמר דיין: "יהיה עליכם לשמש סכר לפני מחנה פליטים של רבע מיליון איש, מול הנגב ללא תיל וללא מכשול. זכרו שרק אתם תהיו המכשול... כאשר ירצו להוקיע את מדינת ישראל, וכאשר יעסקו בגינוי (פרשת) קיביה, יימצאו לכך נושאים בעולם כולו, אך כאשר יהיה צריך לאבטח את בירת ישראל... תהיו אתם היחידים הנושאים באחריות זו".

אריאל שרון סבר שהרמטכ"ל החדש יידע להפעיל את כישוריה של יחידה 101, ולעומת זאת חשש ממינויו של משה שרת לראשות הממשלה; שרת היה ידוע כאיש מתון ופשרן.

שרון הציע למטכ"ל לבצע חדירה עמוקה לכביש ירושלים-חברון ולפגוע ברכב צבאי ירדני, כדי להוכיח לירדנים שהישראלים מסוגלים להגיע לכל מקום, לשבש את התחבורה הצבאית הערבית ולערער את הביטחון העצמי שלהם, וכך להניעם להפסיק את ההסתננויות החבלניות מגבול ירדן.

התשובה הראשונה שקיבל שרון הייתה שלילית: "בין הגבול ובין כביש ירושלים-חברון יש יותר מעשרה קילומטרים, שעות-הליכה רבות לכל צד, בגשמים ובשלג. השטח הררי ורבים בו הכפרים הערביים". מישהו במטכ"ל העיר: "זה לא ילך". שרון התעקש: "אפשר לקצר את הדרך אם האנשים ייצאו מקיבוץ מבוא-ביתר. אנשי 101 מסוגלים לעשות זאת".

בליל גשם שבין 18 ל-19 בדצמבר, יצא הכוח ממבוא-ביתר לכביש ירושלים-חברון: שתי חוליות, אחת בפיקוד שלמה באום, ואחת בפיקוד מאיר הר-ציון. נוסף על הנשק והבגדים החמים קיבלה כל חוליה בקבוק קוניאק, לחימום הגוף בשעות ההמתנה. המשימה הייתה לפגוע במכונית הראשונה שתייראה על הכביש. לא נאמר בפקודה שיש לפגוע רק ברכב צבאי; בלילה הקר והסוער לא היה צפוי שרכב אזרחי ינוע על הכביש הזה.8

הלוחמים יצאו לדרך עם האור האחרון, בתוך הגשם. מהירות ההליכה סייעה להם לסבול את הרטיבות והקור. הר-ציון היה המוביל. עד היעד הראשון, ליד בריכות שלמה, עברו כ-11 קילומטרים. המרחק משם אל היעד הבא היה קילומטרים ספורים. אילו היה מזג אוויר נוח היה זה דבר של מה-בכך; בבוץ העמוק הייתה זו משימה קשה.

כשנתגלה הירח מבעד לעננים הכבדים עמד הכוח בתוך כפר ערבי. לוחם מהחוליה של הר-ציון אמר: "הכלבים התעצלו לצאת מהבתים ולנבוח, בגלל הקור". דומיית-מוות שררה בכפר, והר-ציון התכופף ופקד על חבריו לקפוא במקומם. באום רצה לעבור את הכפר בדהרה, אבל הר-ציון תפס אותו בידו והכריחו להתכופף. אחרי דקה כיסו העננים את הירח והלוחמים המשיכו בדרכם.

מנקודת ההתפצלות המשיכה החוליה של באום ללכת דרומה, לכיוון בית-לחם, והר-ציון, כוכבא, קאצ'ה ומאיר זייציק התקדמו כמאה מטרים עד עיקול הדרך המוליכה לחברון, ליד השער שהדרך אל בריכות שלמה עוברת לידו, והתמקמו במארב מדרום-מזרח לכביש, במקום נמוך ממנו, ליד גדר אבנים שתמכה בו.

בדקות ספורות אספו אבנים ובנו מכשול על הכביש, כדי שרכב שיבוא מכיוון ירושלים ייאלץ לעקוף אותו ולכוון את פניו אל המארב. הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס. אנשי החוליה שתו קוניאק, כדי להתחמם, וזרקו את הבקבוק הריק לתוך השלג. קאצ'ה תחב את אצבעו לתוך פיו, מחשש פן תקפא האצבע ולא תוכל ללחוץ על ההדק. גם אנשי החוליה של באום רעדו מקור, וכשפתחו את כפתורי מכנסיהם להטיל שתן לא יכלו לרכסם.

מכונית "קרייזלר" אזרחית, שבאה מכיוון ירושלים, הגיעה אל המחסום וניסתה לעבור את המכשול ונעצרה. שמעון כהנר (קאצ'ה) העיד שמדובר היה בנהג ללא נוסעים נוספים. הר-ציון שוחח עם הנהג שאמר לו כי הוא רופא לבנוני המשרת בלגיון הירדני ולפי אמנת ז'נבה אין להרוג רופאים במלחמה. הר-ציון השיב: "את זה יספר לאללה", ירה בו והרגו. אנשי החוליה לקחו מהמכונית את מסמכיו, כובעו ודרגותיו של האיש, והסתלקו במהירות. (שלמה באום מסר לי את הדרגות והן נמצאות במגירה בשולחן העבודה שלי בעת כתיבת הנוסח המקורי).

פקודיו של באום המתינו להם במרחק-מה, ליד הכביש. מרחוק נשמע רעש. באום סבר שאלה שלושה זחל"מים. הוא החליט להניח לשניים הראשונים לעבור ולירות בזחל"ם השלישי. הרעש גבר. לבסוף נראתה על הכביש מכונית ענקית. נראה שהמפלט שלה היה שבור או שלא היה לה מפלט. פנסי המכונית היו חזקים כפנסי זחל"ם ומנועה רעם. באום ופקודיו חזרו לבסיס כלעומת שבאו.

תוך כדי נסיגה התכוון הר-ציון לסור לבריכות שלמה, אבל קולות אנשים ונביחות כלבים הניאו אותו מתוכנית זאת. החוליה חצתה את הכביש, נעה בין הטראסות בתוך המים והבוץ, עברה את הגבול והגיעה למבוא-ביתר. אריאל שרון חיכה לה שם. באחד מבתי המושב סייעו אנשי ה-101 שלא השתתפו במבצע לחבריהם לפשוט את בגדיהם, היזו עליהם מים חמים וכיבדו אותם בעיסוי.

בעיתון הארץ התפרסמה ידיעה שכותרתה "יהודים רצחו רופא של הלגיון".

בידיעה כתוב: "ד"ר מנצור עוואד, רופא-קפטיין בלגיון הירדני, נרצח בליל-שבת בשעה 9 בערב בקרבת בריכות-שלמה שבכביש בית-לחם-ירושלים... דובר צבאי ירדני הביע את הסברה שהמתנפלים היו יהודים. ליד המארב נמצא בקבוק קוניאק ריק מתוצרת 'כרמל מזרחי', ובתרמילי הכדורים שנתגלו היו סימונים בעברית... המתנפלים לקחו איתם את סימני דרגתו של ההרוג... הוא בן העיר טריפולי בלבנון, והתגייס ללגיון הערבי".

ועדת שביתת הנשק המעורבת הישראלית-ירדנית גינתה את ישראל וקבעה שהרוצחים היו ישראלים חמושים בלתי-סדירים. משלחות מצרים, עירק, לבנון, סוריה וסעודיה באו"ם הגישו, ב-28 בדצמבר, מכתב תלונה למועצת הביטחון, שהופץ כמסמך רשמי ב-29 בחודש על רצח הרופא.

במסמך מועצת הביטחון, מספר S/3157, נכתב בשמן של חמש מדינות ערב כי ההרוג היה מנצור מועווד, רופא לבנוני בדרגת סרן ששירת בצבא ירדן, וכי נסע במכונית פרטית ליד בריכות שלמה בערב 18 בדצמבר. המסמך מצטט את ממצאי ועדת שביתת הנשק ומתאר פגיעות ירי מטווח קצר. זוהי גרסת הצדדים המתלוננים כפי שנרשמה בתעודה דיפלומטית, ולא חקירה פלילית עצמאית; עם זאת, היא מקור בן הזמן המסייע לתקן את הכרונולוגיה ולהבין את חומרת הפרשה מבחינת יחסי החוץ של ישראל.9

לפי העדויות המובאות כאן, הנפגע הזדהה כרופא המשרת בלגיון הירדני, והיורה שמע את הדברים לפני הירי. גם אם זהותו ותפקידו לא היו ברורים בתחילת המארב, ההיתקלות ברכב אזרחי והצהרת הנהג חייבו בירור ולא הוצאה להורג. המשפט ההומניטרי מבחין בין לוחמים למי שאינם מטרה צבאית מותרת, ומעניק הגנה מיוחדת לאנשי רפואה. לצד האחריות הישירה למעשה יש לבחון את נוסח הפקודה, את שרשרת הפיקוד ואת תגובת הדרגים הבכירים לאחריו. אין בכך כדי להפחית מחשיבותה של בחינה ביקורתית של המקורות השונים; להפך - זה תנאי לדיון היסטורי רציני.

שר החוץ משה שרת שמע על הרצח ברדיו. "שאלתי את לבון אם זאת 'כתונת בני', וענה 'הן'", כתב שרת ביומנו. "כשבאתי הביתה כתבתי לו, בכל הידידות, כי לא אוכל להתפשר עם התעלמות זו מההסדר שנקבע, כי לא ייעשה דבר בלי ידיעתי".10

אנשי 101 טענו כי על בגדי ההרוג לא היו סימנים של רופא צבאי וכי נאמר להם לפגוע ברכב, רצוי של אנשי צבא או של קצינים ירדנים, ולכן, לטענתם, מילאו את הפקודה.11

אפילוג

מניסיוני כחוקר עולה כאן לקח יסודי: מוסד חמוש נבחן לא רק ביכולתו לפגוע ביריב, אלא גם במנגנונים המאפשרים לו לחשוף שגיאות, להודות בהן ולתקנן. כאשר דימוי היחידה והגנת יוקרת מפקדיה גוברים על בירור העובדות, מנגנון השרידות הפנימי של הארגון עלול לפעול נגד שרידותה של החברה שלשמה הוקם. זה אחד היסודות שמהם צמחה אצלי תפיסת "עקרון השרידות": כושר פעולה שאינו נתון לביקורת איננו ערובה לביטחון, אלא לעיתים מקור לסיכון מצטבר.

כהיסטוריון של הצנחנים הכרתי את פרשת יחידה 101 על בוריה עוד בראשית שנות השישים. אחרי מלחמת ששת הימים חיברתי את הספר "מלחמות הצנחנים". לפני שיצא לאור פרסמתי את הפרק על יחידה 101 בשני המשכים ב"מוסף הארץ". פרשת הרופא הלבנוני היכתה גלים. מאיר הר-ציון ביקש מאלוף אריאל שרון ומקצין צנחנים ראשי, תת-אלוף אהרון דוידי, למנוע את פרסום הספר. הם השיבו את פניו ריקם.

הר-ציון התפרץ לביתי ברמת-גן בשעה שלא הייתי בבית ואיים על אשתי ועל הוריה לחסל אותי אם אפרסם את פרשת רצח הרופא הלבנוני. במקביל פנו הר-ציון וחבריו מה-101 לעיתונאי הארץ, דן מרגלית, והזמינו אצלו לפרסם ספר עליהם בלי פרשת רצח הרופא הלבנוני, על סמך מה שפרסמתי בהארץ עם השמטות, תוספות ושינויי נוסח ועריכה. במקביל הם דאגו לכך שהצנזורה הצבאית תמנע את פרסום ספרי. לא הגשתי אז תביעה נגד מרגלית על גניבה ספרותית.

ספרו התפרסם והיה לרב-מכר. פניתי לסגן ראש אגף המודיעין, תת-אלוף אלי זעירא, שב-1959 פיקד על חטיבת הצנחנים 35 ומינה אותי להיסטוריון של הצנחנים. זעירא הסכים לשחרר את הספר לפרסום בתנאי שאשמיט את פרשת רצח הרופא, וכך עשיתי. במקביל פרסמתי ספרון ובו רק את פרשת 101 כדי לבלום את הצלחת ספרו של דן מרגלית.12

פרשה זו לימדה אותי רבות גם על צה"ל, גם בשדה הקרב, גם ביחסי הציבור שלו וגם על אמצעי התקשורת. זה לא היה השיעור היחיד שקיבלתי; היו חמורים ממנו. לדוגמה: עלילת הדם על האצ"ל ולח"י במלחמת העצמאות בקשר לטבח שלא היה בדיר יאסין ועל בריחתו של מפקד חטיבת "הראל", יצחק רבין, משדה הקרב שבגינה הוזמן רוצח שכיר לרצוח אותי. על סמך שיעורים אלה ואחרים פיתחתי את "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות" שבמסגרתה אני מנתח את הוויית הצבא והמלחמה כאבן יסוד של המציאות ביקום הדינמי.

בשבוע הבא: פשיטה רגלית באורך 42 ק"מ בליל שלג אחד בפיקוד מאיר הר-ציון; ביצוע המשימה בחברון; נסיגה תחת אש; פשיטה בפיקוד שלמה באום למחנה של הלגיון הירדני בגוש-עציון; המשימה לא בוצעה; ניתוח שתי הפשיטות.
מראי מקומות והערות

1. יוחנן אהרוני ובנו רותנברג, "בעקבות מלכים ומורדים במדבר יהודה", תל אביב, 1960; יגאל ידין, "החיפושים אחר בר-כוכבא", 1971. להבחנה בין סקר 1953 לחפירות המאוחרות.

2. רשות העתיקות, הספרייה המקוונת למגילות מדבר יהודה, "אתרי גילוי המגילות", הערך "נחל חבר".

3. רשות העתיקות, "נחל חבר", חדשות ארכאולוגיות, כרך 131, 2019; איתן קליין, אורי דוידוביץ', אמיר גנור ונעמה סוקניק, דוח חפירת מערה ב'.

4. רשות העתיקות, "נחל חבר", חדשות ארכאולוגיות, כרך 135, 2023; אוריה עמיחי, איתן קליין, עופר שיאון ואמיר גנור, דוח מערת נחירי חבר.

5. ראיונות המחבר עם אריאל שרון, שלמה באום, מאיר הר-ציון ושמעון כהנר (קאצ'ה).

6. משרד הביטחון, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, "יחידה 101", סקירה היסטורית על הקמת היחידה וייעודה, 2013.

7. משרד ראש הממשלה, "ממשלות העבר"; פרוטוקול הכנסת מיום כ"א בטבת תשי"ד, 25 בינואר 1954, למועד כניסת משה שרת לראשות הממשלה.

8. ראיונות המחבר עם שלמה באום, מאיר הר-ציון ושמעון כהנר (קאצ'ה), על פרטי הפעולה בלילה שבין 18 ל-19 בדצמבר 1953.

9. מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, מסמך S/3157, מכתב נציגי מצרים, עירק, לבנון, ערב הסעודית וסוריה מיום 28 בדצמבר 1953, שהתקבל ב-29 בדצמבר; התיאור במסמך משקף את עמדת המדינות החתומות.

10. משה שרת, יומן אישי, רשומה בעניין הריגת הרופא הלבנוני, דצמבר 1953.

11. ראיונות המחבר עם אנשי יחידה 101, ובייחוד עדותו של שמעון כהנר (קאצ'ה); יש להשוותם לדיווחי ועדת שביתת הנשק ולמסמך S/3157.

12. עדות המחבר על פרסום הפרשה, האיומים שהושמעו כלפיו ועל המגעים סביב אישור ספרו.

תאריך: 20/11/2026 | עודכן: 20/11/2026
News1 ׳ž׳—׳œ׳§׳" ׳¨׳׳©׳•׳ ׳" :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
׳ž׳•"׳œ ׳•׳¢׳•׳¨׳š: ׳™׳•׳׳‘ ׳™׳¦׳—׳§ ֲ© ׳›׳œ ׳”׳–׳›׳•׳™׳•׳× ׳©׳ž׳•׳¨׳•׳×     |    ׳©׳™׳•׳•׳§ ׳•׳₪׳¨׳¡׳•׳ ׳‘ News1     |     RSS
׳›׳×׳•׳‘׳×: ׳“"׳¨ ׳׳œ׳™׳”׳• ׳›׳”׳Ÿ 1 ׳₪׳×׳— ׳×׳§׳•׳” 4976012 ׳˜׳œ: 03-9345666 ׳₪׳§׳¡ ׳ž׳¢׳¨׳›׳×: 03-9345660 ׳“׳•׳׳œ: [email protected]