חתן פרס אולמרט מספסר במוות

העלילה הראשונה נגד זליכה קיבלה הבלטה והפניה מעמודו הראשון של עיתון ידיעות אחרונות. בפרסום זה מוצג זליכה כאיש רע וחסר לב, שבשם המאבק בשחיתות, כביכול, אינו בוחל גם במאבק נגד הורי טייס שנהרג במלחמת לבנון, וגוזל מהם את מענק השחרור של בנם, בסך 44 אלף ש"ח. מדובר ברס"ן ניסן שלו, שנהרג במלחמת לבנון השנייה במטוס יסעור שהופל באמצעות טיל ביום 12 באוגוסט 2006. רס"ן שלו היה רווק במותו.

רס"ן שלו השתחרר מצה"ל ב-2001. זמן קצר לאחר מכן התגייס למשטרה, כטייס משטרתי. כדי להבטיח את רצף זכויותיו הפנסיוניות בשירות הציבורי, הוא החזיר, עם גיוסו למשטרה, את מענק השחרור מהמדינה. עכשיו, במותו, ביקשו הוריו לקבל בחזרה את אותו מענק. אביו, עמוס, חבר קיבוץ עברון, פנה למשטרה וביקש שמענק השחרור שהוחזר בזמנו למדינה, ישולם למשפחה, המנהלת את עזבונו של בנם שנהרג. מפכ"ל המשטרה המליץ להיענות לבקשה. כך גם אלי כהן, הממונה על השכר, שאישר ביצוע המחווה. עד כאן העובדות ה"יבשות". עתה לכזבים ולעובדות האמיתיות.

• כזבי ברנע –

טוען ברנע כי זליכה סירב לשחרר את הכסף ולהשיב להורים את מענק השחרור. לפי ברנע, זליכה, "פקיד שהכוח עלה לו לראש... איש מסוכן, חסר מעצורים...", התנגד למתן המענק, דחה את בקשת ההורים ואף נמנע מליתן תשובות למשפחה. אין ולא יכול להיות ספק: אם אכן נהג זליכה כפי שמייחס לו ברנע, הרי שהיה נכון להדיחו מזמן-מזמן. אלא שהעובדות שונות.

• האמת/העובדות –

• זליכה דווקא נאבק לשלם את הכסף - בניגוד לקביעותיו של ברנע, זליכה דווקא נאבק, בתוך משרד האוצר, לשחרר את הכסף למשפחת החייל שנהרג. זליכה תמך במתן המענק גם במחיר של ניצול פירצה משפטית. זליכה קיים כמה דיונים וניסה לשכנע. זליכה יודע היטב כי הכללים והתקנות המקשים על השבת מענק השחרור, אך בשל הנסיבות המיוחדות הוא המליץ בכל זאת לעשות ככל שניתן כדי לשלם את הכסף.

• המחלקה המשפטית באוצר היא שהתנגדה - ברנע מכזב ומטעה. אם היה בודק היטב את העובדות, ולו טרח לפרסם את האמת, היה יכול לדווח לקוראיו: המחלקה המשפטית במשרד האוצר, בראשה עומדת עו"ד ימימה מזוז (אחותו של היועמ"ש, מני מזוז), היא שהתנגדה וטירפדה העברת המענק. המחלקה המשפטית קבעה: למרות הנסיבות הטרגיות, לא ניתן לשלם את הכסף בשל מגבלות החוק והדבר לא ייעשה. בשל זאת נאלץ זליכה, רשמית ובחתימתו – ונוכח תפקידו הרשמי, לדחות, ובכתב, את פניית ההורים.

• זליכה פעל לשלם את הכסף מקרן שליד משרד הביטחון - גם לאחר מכן ניסה זליכה לפעול לטובת הורי החייל שנהרג. הוא יזם פנייה לקרן לסיוע שליד משרד הביטחון והמליץ להעניק למשפחה מענק בגובה סכום מענק השחרור. אלא שגם דבר זה לא נסתייע – הקרן רשאית ליתן מענקים רק במקרים מיוחדים, שבהם מוכיח המבקש כי הוא נקלע לקשיים כלכליים (הורי החייל שנהרג נחשבים אנשים אמידים).

• הורי החייל הודו לזליכה - ברנע מציג את זליכה כאיש רע לב ואטום שלא התחשב בנסיבות הטרגיות. אלא שהעובדות, כאמור, הפוכות. לראיה: אפילו הורי החייל שנהרג, שאכן קבלו נגד התקנות והכללים של מדינת ישראל(!) – המונעות השבת מענק השחרור, הודו לזליכה על מאמציו להיענות לבקשתם. את כל זאת מסתיר ברנע מהקוראים.

הנה כי כן: ברנע, ברצותו לסייע לאולמרט, אינו בוחל אפילו בעשיית שימוש מכוער ומניפולטיבי במותו של קצין בצה"ל. וזו כבר חציית קו אדום, נבזות מהדרגה החמורה ביותר. האם זו התמורה שמגיעה לעם ישראל, ממי שמחזיק בתואר "חתן פרס ישראל"?

אגב: כדאי לקוראי ידיעות אחרונות שלא לטפח אשליות. המו"ל, ארנון מוזס לא יטרח לתקן את הפרסום. פשוט: מוזס הוא שגייס את "העיתון של המדינה", לטובת אולמרט, ונגד כל מי שנותן ידו לחשיפת השחיתויות של אולמרט.

זליכה מוצג כמי שחורג מסמכותו ומתפקידו, ונוגס בזכויותיהם הכספיות של קצינים בכירים העומדים בפני פרישה. לטענת ברנע, זליכה טירפד, שלא כדין, מימון השתלמות בחו"ל לסגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי ולמפכ"ל לשעבר משה קראדי. שניהם עמדו לצאת להשתלמות באוניברסיטת הארוורד עם סיום תפקידיהם. מדובר בקורס מוכר וידוע – "תוכנית ניהול מתקדמת", המיועד לקצינים העומדים בפני פרישה. עלותו למדינה: 54 אלף דולר. לטענת ברנע, זליכה אמר: "לא"... "יתכן שצדק: אפשר לחשוב על דרכים זולות יותר לצ'פר פורשים".

• כזבי ברנע –

כותב ברנע, כי זליכה הוציא, ללא סמכות, הנחיה לראשי כל זרועות הביטחון, לפיה "השתלמות ערב-פרישה כמוה כהטבה, משום שהיא משביחה את שכרו של הפורש בעתיד", ולכן "חייבים לגבות ממנה מס הכנסה, והוא ידאג שהמס ייגבה מהאיש, לא מהמדינה". ברנע, שדבריו נגועים בלא מעט בורות מביכה, מכזב בנוסף וקובע, כי זליכה "לא טרח להתייעץ עם רשות המיסים... וכי ברשות הרימו גבות: לחשב הכללי אין שום סמכות בתחום גביית המיסים".

• האמת/העובדות –

• הטבה שוות-כסף - מתן השתלמות/לימודים ערב-פרישה היא אכן הטבה שוות-כסף, שהרי ברור שההטבה אינה ניתנת, במבט צופה פני עתיד, "למען תפקידו" של העובד;

• החובה להעביר ניכויים מהטבות - זליכה פעל על-פי סמכותו ובהתאם למחוייבותו על-פי חוק. החשב הכללי במשרד האוצר הוא האיש היושב על ה"שיבר" של המדינה; הוא האיש האחראי על התשלומים לעובדי המדינה; הוא, כמעסיק, מחוייב לגלם ו/או לקזז משכרו של עובד כל הטבה הניתנת לו, להציג זאת בתלוש השכר, ולהעביר לרשות המיסים את כספי הניכויים;

• זליכה התייעץ ופעל בעצה אחת עם רשות המיסים - העלילה הנ"ל מעידה על דרכו של ברנע. ברצותו כל-כך לשמש כשאויש של אולמרט, הוא מכניס את ראשו גם לעניינים שבהם הבנתו מוגבלת, ומפרסם שוב, בזדון, עובדות, כביכול, ופרשנות חסרת שחר. ראשית - זליכה כן התייעץ עם בכירים ברשות המיסים, ופעל כפי שסוכם; שנית - לו היה מבקש ברנע, באמת ובתמים, לעשות מלאכתו נאמנה, יכול היה לבדוק בנקל, למשל: במחלקת השכר בעיתון ידיעות אחרונות, מהן חובותיו של מעסיק בענייני שכר/ניכויים. או-אז היה אולי מבין, כי חובתו של המעסיק היא: לגלם הטבות בתלוש השכר ו/או לקזז הטבות (או חלק מהן), משכרו של עובד. והטבות, לעניין זה, הן רכב, טלפון, לימודים, השתלמויות, תשלום שכר דירה ועוד ועוד.

ברנע, שמבין היטב כי פרשת אי-חידוש החוזה של זליכה בתפקיד החשב הכללי תגיע, בסופו של דבר, להכרעת בית המשפט העליון, מנסה עתה להלך אימים אפילו על השופטים. הוא קורא "לעליון של דורית ביניש" שלא לנהוג בפרשה הזו "כחבורה סגורה, רגשנית, של נעלבים ירושלמים, ששופטת על-פי גחמותיה ועל-פי חשבונותיה האישיים". ברנע קורא למערכת השיפוטית "לנהוג באחריות ממלכתית ולהחדיר קצת שפיות בשירות הציבורי".

ובמילים פשוטות: ברנע, שמעליל עלילות כזב על זליכה - במאמץ להשחיר את דמותו, מבקש עתה מהשופטים, מראש, ובטרם קיבלו לידיהם עתירה, לאמץ את דבריו/כזביו, ולהימנע מהגנה על זליכה - "חסר הלב" ו"המסוכן".

ברנע לא לבד. הוא רק אחד מכתבי ופרשני החצר של אולמרט. אמנון דנקנר, עורך מעריב - שקרן ומושחת "עם קבלות", חבר גם הוא בכנופיה הרודפת את חושפי השחיתויות של אולמרט. דנקנר פרסם עתה שקר נוסף (יום ו', 31.08.07), כאילו זליכה הגיש תלונה נגד אולמרט, בפרשת מכרז לאומי, רק אחרי שאולמרט החליט לפטרו. דנקנר משקר, כרגיל. המציאות היא זו: זליכה הוא שפעל ראשון, כשהגיש למבקר המדינה תלונה חמורה נגד אולמרט. רק לאחר מכן החל אולמרט בתחבולותיו כדי לסלק את זליכה מהשירות הציבורי בכלל ומתפקידו בפרט.

ובחזרה לברנע. את דמותו האמיתית של ברנע, שקיבל לא מכבר, מידיו של אולמרט, את התואר: "חתן פרס ישראל לתקשורת", מכירים הקוראים באופן מוגבל יחסית. ולא במקרה: דמותו טופחה במשך שנים רבות על-ידי "העיתון של המדינה" גם על-חשבון עיתונאים אחרים, ישרי-דרך; וגם על-ידי חסידים-שוטים, כמו אילנה דיין ומרדכי קירשנבאום. שני אלה פעלו למענו ובחרו בו לחתן פרס ישראל – למרות השתתפותו הפעילה בניסיון לעוות ולסלף את המידע השערורייתי הנוגע לפרשות השחיתות של אולמרט.

ברנע מוצג כעיתונאי מס' 1 בישראל, דוגמה ומופת לפרחי תקשורת. אלא שבדיקת פרסומיו מעידה, למרבה הצער והאכזבה, כי מדובר בעיתונאי מניפולטיבי ומסוכן, שאינו נרתע משימוש במעמדו וביוקרתו כדי לכזב לקוראים, שוב ושוב, במטרה לחפות על מעשי שחיתות חמורים ולהציל את אולמרט מאימת הדין. בניגוד לכלי תקשורת אחרים, אנחנו לא נחריש. נחשוף את פרצופו האמיתי של ברנע ואת התנהלות ארנון מוזס, עד אשר ייאלץ עיתון ידיעות אחרונות: א) לתקן את שעיוות; ב) לחדול מפרסום כזבים.

והערה אחרונה: כזביו של ברנע מעידים על תרבות השקר שהוא מטפח ועל התנשאותו אפילו כלפי קוראי ידיעות אחרונות. כי זאת יש לדעת: בשני המקרים דלעיל פרסם ברנע שקרים על שקרים; בשני המקרים הוא לא טרח לבדוק ולשאול את כל האישים המעורבים, כדי להגיע לחקר האמת; בשני המקרים הוא אף לא טרח ליתן לזליכה את זכות התגובה, מה שמעיד, כאמור, כי מלכתחילה הוא פעל באופן זדוני ומגמתי. בכל מקרה, כדאי לברנע וליתר כתבי ופרשני החצר להפנים: בסופו של דבר ימוצה הדין עם אולמרט. והם, אותם כתבלבים, יידרשו לתת את הדין בפני הקוראים.