האבות הזועמים מתלוננים נגד מזונות גבוהים באופן בלתי סביר, נגד אפליה בוטה בהסדרי הראייה, ולדבריהם "נגד הקלות הבלתי נסבלת שמקייס שולחת הורים לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים". נפגעי מקייס אינם רגועים. רובם מותשים נפשית, איבדו את כספם. הם אחרי שנים של דיונים ולא ראו את ילדיהם חודשים ארוכים. אחד האבות מספר ל-Nfc כי למרות הגשת תלונת שווא, הרחיקה אותו מקייס מכל העיר ירושלים. "צו ההרחקה שלי לא מסתכם ב-300 מטר או מגן הילדים. אני מעולם לא פעלתי באלימות, אבל טוענים שאני לא יכול להיכנס לירושלים כולה. ככה קבעה מקייס. יהודי שלא יכול להיכנס לירושלים, לכל העיר כולה?! מה אני, רוצח? מה כבר עשיתי?".

במקרה אחר, מספר ד"ר כהן-אדד כי למרות שאשתו "חטפה" את בתו לעיר ירושלים, לא רק שהוא אינו יכול לראותה, אלא שנאסר עליו לשוחח עימה בטלפון. לטענת האבות, גורמת מקייס לניתוק בפועל של הילדים מרבים מהם, ללא כל צידוק אובייקטיבי. לצד זאת, טוענים האבות כי השופטת מקייס מתנה הסדרי ראייה רבים עם הילדים, רק בפגישה תחת קורת הגג של "מרכז קשר".

בעיריית ירושלים, האחראית על המרכז, לא מסרו נתונים על-אודותיו. נציגי נפגעי מקייס טוענים כי מדובר במרכז המיועד לפקח על קשר הורי מנוכר עם ילדים. "מדובר במרכז שמיועד להורים שנקטו בעבר באלימות נגד ילדיהם, הורים שהתעללו בהם, כאלה שיש צורך וחובה לפקח עליהם". מכל מקום, הם מסבירים, "שופטים אחרים לא נוהגים לשלוח לשם בכזו קלות את ההורים וילדיהם".

יוסי צייג רואה את ילדיו ב"מרכז הקשר" למשך שעה בשבוע בלבד, וזה כבר במהלך כשנה וחצי. במונולוג ספוג דמעות, אומר לנו צייג כי "לילדים זה מפריע. העובדה כי הפגישות הן רק במרכז הזה פוגעת בנפשם. הם מציגים את האבא באופן לא טוב, זה שימוש בלתי מידתי. לא יכול להיות שיש אצל מקייס כל כך הרבה אבות במרכז קשר, ולאורך תקופות ארוכות מאוד. מעולם לא צעקתי. מעולם הרמתי קול, או הרבצתי".

"מעולם לא קרה שהחזרתי את הילדים לאימא שלהם והיו צעקות", הוא מוסיף בהתרגשות. "זו פשוט רשעות טהורה של השופטת. שנה וחצי, סבא שלהם לא ראה את הילדים. המשפחה מנותקת. אני מודע לכך שזה נשמע לא יאומן, חיפשנו סיבה. המזונות משולמים כמו שעון שוויצרי. אני מגיע למרכז קשר, אני מביא להם בגדים, אבל שעה בשבוע לשלושה ילדים זה כלום. מה כבר עשיתי רע? אני רק רוצה לראות את הילדים. לחבק אותם. למה צריכים לפקח עלי במשך שנה וחצי כשאני מדבר איתם ושוהה איתם?, גם ככה נותנים לי רק שעה", הוא קובל.

• דוברות בתי המשפט: "תלונות שהוגשו, נבדקו לרבות על-ידי נציבות תלונות הציבור על שופטים, ולא נמצא בהן ממש. במספר מקרים של הפרות סדר שאירעו באולמה של השופטת מקייס, משמר בתי המשפט פעל למניעת הפרות סדר, על-מנת לאפשר את ניהול ההליכים המשפטיים כסדרם". לצד זאת, מסרבים בדוברות בתי המשפט להגדיר את השופטת מקייס כ"שופטת מוערכת" ומעדיפים שלא להתייחס לנושא.

• בתגובה לדברים, אומר מר יוסי צייג, ממובילי המאבק: "בידינו הקלטות המעידות שהוצמדו לנו שומרים בלא שהייתה כל התפרעות. ניתן לשמוע הכל. מעבר לכך, הצענו לבית המשפט להתקין מצלמות בתוך האולם, וזאת כדי להוכיח כי איננו מתפרעים, וכך להבהיר עמדתנו. בית המשפט סירב בתוקף".

• תגובת משרד המשפטים העדיפה שלא להתייחס לטענות המועלות, וציינה אך זאת: "מחמת חובת הסודיות המעוגנת בסעיף 13(א) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 ובסעיף 14(א)(12) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (המחריג את הנציבות מהכלל בכל הנוגע לחוק חופש המידע), לא יימסרו פרטים בנושא זה".

• גורמים משפטיים רבים סירבו להתייחס לפרשה. חלקם חוששים למעמדם, חלקם לתפקידם כבאי-כוח בפני השופטת, אבל לכולם היה מכנה משותף: ביקורת נוקבת על שיטת התנהלות של השופטת רבקה מקייס. במשרד המשפטים אמרו שלא לייחוס, כי "מדובר במקרה ידוע ומוכר".

• ראשי המאבק מדגישים בפנינו כי "ישנם עוד גברים רבים שאינם יודעים כי הם חלק מנפגעים רבים". הם מבקשים להבהיר כי ניתן לפנות אליהם באמצעות הדואל האלקטרוני: mekaycase@gmail.com; וכן באמצעות הטלפון: 052/9966004.

מערכת Nfc שבה ומדגישה כי העדויות שהצגנו להלן, הן רק חלק קטן ממאות הנתונים שהצטברו במערכת; אלא שהמוצג כאן מתבסס על עדויות הנפגעים עצמם. הטענות הקשות בשלב זה, נותרות כטענות לכאורה בלבד, ואין לנו לקבוע את משקלן או את אמיתותן, אלא אך ורק להביאן כלשונן. אף על-פי כן, לכאוריות חמורה זו מחייבת בדיקה, לאור הטענות. מכאן, ראוי אפוא, כי הגורמים המשפטיים מוסמכים ייפתחו לאלתר בבדיקה מקיפה ביחס לטיעוני "קבוצת נפגעי מקייס".

במכתב שנשלח ליועצת המשפטית של בתי המשפט וכן לשר המשפטים, הפרופ' דניאל פרידמן (01.09.07), נטען כי השופטת מקייס עושה שימוש חריג ובלתי סביר במאבטחי בתי המשפט. "לטענתנו", נכתב, "השימוש במאבטחים נועד להשפיל את הגברים המתדיינים".

במערכת Nfc הצטברו עדויות רבות, לפיהן מרבה השופטת מקייס, לכאורה, להצמיד לגברים רבים, ללא עבר אלים או התפרצות מוקדמת בבתי המשפט - שומר צמוד לגבם. "הם לא נותנים לנו לזוז או לדבר ללא הצבעה. מיותר לציין שהאישה מעולם לא זכתה לשומר כזה". אחד מהמתלוננים הוא אורי עין-צור. "מעולם לא הרמתי קולי", הוא טוען. "אבל מקייס לא צריכה מאף אחד צידוק כדי להפעיל את משמר בתי המשפט".

יוסי צייד, תושב המרכז גם הוא, טוען בפנינו: "אני בכלל יושב מאחור. עורכי הדין שלי הם שיושבים קדימה, ומקייס שולחת לכל דיון שומר מיוחד שיעמוד מאחורי. היא רוצה להפחיד אותנו, אבל אנחנו חזקים. לא נישבר". עין-צור וצייד אינם היחידים בסיפור. בימים אלה מתנהלת תביעה נזיקית חסרת תקדים, ובגובה של 7,000,000 שקלים, בגין פגיעה גופנית של אחד השומרים בבית המשפט בד"ר אריק כהן-אדד. ד"ר כהן-אדד מסביר: "אני הפכתי לנכה בגלל הכאה של שומר אשר הוציא אותי מחוץ לאולם הדיונים בלא כל סיבה. ביליתי זמן רב בבתי חולים. אך בלי קשר למקרה שלי, לגברים רבים שאני מכיר, איש מהם ללא עבר אלים או התפרצות, מוצמדים לשומרים שלא נותנים להם לפצות הגה מפיהם. הם ממש רוכנים עלינו ממעלה... זו שערורייה, ויש להורות על בדיקה מיידית של הדבר. בהשוואה לשופטים אחרים, יש כאן מגמה בלתי סבירה לשימוש באבטחה נגד גברים בעת דיונים. אין שופט אחד בישראל, אשר מתחרה עם מקייס בעניין הזה. אפילו לא אחד".

יום ראשון, 16.12.2007, שעה 20:00. צוות Nfc מצטרף לכינוס מיוחד שיזמה "קבוצת נפגעי מקייס" בדירה במרכז הארץ. איש מהבאים והנכנסים לא הכיר את מי שעתידים היו להיות שותפי מאבקו האישי. הם הכירו דרך האינטרנט, וכלשון אחד המשתתפים: "הכול היה במקרה".

ד"ר אריק כהן-אדד, מנתח צרפתי בכיר בתחום הפלסטיקה, עלה לארץ לפני כעשר שנים, וטוען כיום כי הוא אחד הנפגעים הבולטים בפרשת מקייס. בשיחה עם Nfc הוא מספר כיצד הצטברו עדויות באתרי אינטרנט, בפורומים ובטוקבקים לכתבות. "הכל חשבו שהם מקרה פרטי של מקייס. איש לא ידע כי מדובר ב'שיטה' של שופטת. חשבו שיש להם עורכי דין גרועים, שזו מערכת המשפט כולה. הרי מדובר בדיונים סגורים, ואנחנו לא מכירים את מי שמגיע לשם - לא בשמו ולא בפרטיו. אלא שתודות לאינטרנט גילינו כי אנחנו לא הנפגעים היחידים. שמעתי עדויות מצמררות על מעשים פסולים של מקייס, על אותה השיטה ממש מעשרות גברים", הוא מספר באוזנינו.

חצי שעה לאחר תחילת הכינוס, והבית כבר מלא. כעשרים גברים, היו גם נשים שייצגו את בניהן, מצאו להם "קבוצת תמיכה", כשהם התומכים של עצמם. בזה אחר זה, הם מציגים בפנינו עדויות לכאורה, הדורשות בעיניהם בדיקה מערכתית מיידית. "אנו רוצים לחשוף את הסיפור האישי שלנו בתקשורת, כדי שנוכל לאסוף מקרים נוספים", הם אומרים לנו. "אנחנו הרי הכרנו במקרה, כשכל אחד מאיתנו מכיר עוד גברים רבים במצבנו", הם טוענים.

אחת העדויות החמורות ביותר בדבר התנהלותה של השופטת מקייס, טמונה בטענה כי היא ממליצה, לכאורה, על דרכי פעולה משפטיים לבא-כוחה של האישה במהלך הדיון. "הגעתי להסדר עם אשתי", מספר לנו א', אחד המתלוננים, הפוחד לחשוף את שמו המלא. "הכל היה כבר מוכן לחתימה. המזונות עמדו על 4,000 שקלים. הגענו עם עורך דין. הילד הקטן נשאר עם האישה, הגדול - איתי. כשהגענו לבית המשפט, מקייס צריכה הייתה לחתום על ההסכם. לפתע, היא שואלת את אשתי לשעבר: "תגידי, את מרוצה מההסכם?". אשתי השיבה לה בחיוב. מקייס הגיבה מייד ושאלה את אשתי: "את לא חושבת שראוי להוסיף עוד 1,000 ש"ח עבור הילד הגדול שנשאר אצל האב, ואשר יבוא לבקר אצלך מדי פעם?". האישה, כך לטענת המתלונן, השיבה כי היא סבורה שההסכם "בסדר". לדבריו, "לא עברו כמה דקות ואשתי לשעבר השתכנעה מדברי השופטת, והתעקשה לשנות את הסכם החלוקה. בגלל זה, נגררנו עוד שנים ארוכות לדיונים. היא התערבה באופן בוטה וייעצה לאישה כיצד לפעול".

המקרה של א' אינו היחיד. בידינו עדויות רבות הטוענות לייעוץ פסול לכאורה בעת משפט. מאחד המקרים, המתועד גם בפרוטוקולים שבידינו, עולה כי השופטת מקייס המליצה לאישה להגיש תלונה פלילית נגד בעלה, תוך שהיא מורה לה כי עליה לעיין בחוק הגנת הפרטיות, אשר עתיד לסייע לה בתלונתה. האישה, יש להבהיר, לא העלתה קודם לכן טענה זו.

מתוך עמוד 410, שורה 12, לפרוטוקול שבידינו, מצוטטת השופטת מקייס באומרה: "גבירתי תפעל בנושא ותגיש את התלונה המתאימה". לאחר מכן, היא אומרת: "סליחה... אני מבקשת שגבירתי תשקול את הנושא של הפרה בוטה של חוק הגנת הפרטיות".

א' מוסיף וטוען כי "השופטת מקייס מכניסה דברים בפיהם של מומחים". לדבריו, בעוד המומחה הציע כי הוא יראה את ילדיו פעמיים בשבוע ב"מרכז קשר", השופטת מקייס התערבה ו"הציעה" אחרת, תוך שהיא מובילה את המומחה לתשובה. בפרוטוקול שבידינו, ביחס לאותו דיון, עמוד 363, מצוטטים הדברים הבאים:

כב' השופטת: "פעמיים בשבוע במרכז קשר?"
המומחה: "פעמיים בשבוע, זה הכי הרבה, כן."
כבוד השופטת: "פעם בשבוע?"
כב' השופטת: "פעם בשבוע, כן, פעם בשבוע".

פ', יליד מרכז הארץ, מספר באוזנינו כיצד באחד המקרים הגיע לדיון כשאינו מוכן, והופתע למשמע דברי מקייס. "אשתי הודיעה לי ביום חמישי בלילה, כי ביום ראשון בבוקר יש לנו דיון הוכחות. משרד עורכי הדין כבר היה סגור, והגעתי ביום ראשון כשלמעשה, איני מוכן. בדיון, פתחתי ואמרתי לשופטת מקייס כי לא ידעתי כלל על הדיון. מקייס פנתה לאשתי ושאלה אותה: "נכון שצלצלת אליו לפני שבועיים והודעת לו על הדיון?". אשתי כמובן ענתה שכן, וכך הדיון נמשך בלעדיי. הלכתי. לא היה לי מה לעשות שם. לא הייתי מוכן להמשיך עם ההתעללות הזו".

ראוי לציין: למתלונן לא נמסר זימון רשמי לבית המשפט. לשופטת מקייס הייתה אף הוכחה, לכאורה, כי המתלונן לא הוזמן כדין. בית המשפט ידע כי כתובתו של המתלונן אינה הכתובת הרשומה לזימון, ואכן, בידי מערכת Nfc נמצא המסמך הרשמי מטעם בית המשפט, בו מסומן כי הזימון לא הגיע לבעליו. למרות אלה, השופטת מקייס, כך על-פי הנתונים שבידינו, הסתפקה בעדותה של האישה, עדות שבעל-פה, "ויצרה תקדים מסוכן", כך לדעת גורמים משפטיים, לפיו "מסתמכים על עדות בעל דין לעניין מסירה של מכתב זימון מטעם בית המשפט".

ב', גם הוא מתלונן, שנפגע מהתנהלות השופטת, טוען כי באחד המקרים איחר במועד הגשת מסמכים, בעוד שהשופטת מקייס פנתה לאשתו לשעבר ואמרה בפניה: "אינך חושבת שאת צריכה לבקש פיצוי כספי על העיכוב הרב?". לטענתו, מקייס הנחתה את אשתו לשעבר כיצד לפעול.

חברי הפורום דורשים מהשופטת מקייס לגלות את הפרטים, שלדבריהם הושמטו מקורות חייה בטרם מונתה לשופטת. לטענתם, המידע שהושמט לכאורה על אודות עיסוקה המקצועי בשדולת הנשים ובארגונים נשים נוספים, מעיד על היחס המפלה, לטענתם, בבית המשפט.

ממסמכים שהגיעו לידי מערכת Nfc עולה, כי כאשר הגישה השופטת מקייס מועמדות לתפקיד בבית המשפט לענייני משפחה, היא נמנעה מלציין את עברה המקצועי המלא. בקורות החיים, כפי שמופיעים באתר הרשמי של בית המשפט, חסרות למעשה 19 שנים מעברה המקצועי. באתר בתי המשפט נכתב, כי: "במרץ 1982 היא הוסמכה כעורכת דין, ומאז עסקה במסגרת אקדמית וציבורית הנושקת לתחום התמחותה בדיני המשפחה". מה עשתה אפוא מאז ועד לשנת 2001, עת מינויה? - תוהים האבות - הרי דבר לא נכתב.

לידינו הגיע הטופס המקורי, בכתב-ידה של השופטת, אותו הטופס שהגישה לבית המשפט, עת הציגה את מועמדותה לתפקיד (10.03.2000). גם שם, לא נכתב דבר על-אודות 19 השנים החסרות. למעשה, אתר בית המשפט, ציטט מילה במילה את קורות חייה, כפי שהיא עצמה כתבה בטופס מועמדותה.

במכתב ששלח לאחרונה לשר המשפטים, כתב ניב עמית, ממובילי המאבק: "מסיבה תמוהה, השופטת מסתירה את פעולותיה השונות (טרם מינויה), לרבות עבודתה בשדולת הנשים בישראל, עבודתה במקלט לנשים מוכות בירושלים, השתייכותה לנעמ"ת, עמותת ל.א. ועוד".

הנתונים הללו, מסבירים מובילי המאבק, אין משמעותם כי יש לפסול אותה משפיטה. עם זאת, הם טוענים: "יש בדברים כדי להוכיח את ההיסטוריה שלה כפעילת נשים מובהקת. במשך למעלה מעשור היא ייצגה נשים מוכות... היא עבדה במכון נשים מוכות בירושלים עוד משנת 1994. אתם לא חושבים שראוי לפרסם זאת במסגרת קורות חייה? אתם לא חושבים שבית המשפט צריך היה לדעת על כך, בזמן שהחליט לקבל אותה לתפקיד? ומדוע כל השופטים מפרטים על אודות קורותיהם ורק היא נמנעת מכך?", הם שואלים. והתוצאה, לדבריהם, "מקייס מפלה גברים לרעה באופן שיטתי", וזו - הם טוענים – רק סיבה נוספת. "היא באה מרקע שבו גברים הם אויב", אומר לנו ד"ר כהן-אדד. "רוב חייה המקצועיים, הגברים היו הצד הנתבע. אויב האישה המוכה... לא יכול להיות שאדם בלתי אובייקטיבי בעליל ישב על כס השיפוט וידון את גורלם של ילדים, וגברים כאחד, בלא שהוא חושף את עברו. גם אם זה לא פוסל אותה משפיטה, עצם ההסתרה – תמוה בעיניי".

השופטת מקייס, טוענים חברי הפורום הטרי, אינה מאפשרת לצעיר בן 19, בגיר כחוק, להעיד במשפט הדן בעתיד אחותו, וזאת בניגוד לזכותו. "לא ראיתי אותה כבר שנתיים", מספר לנו הצעיר בדמעות. "שלחתי מכתבים, ביקשתי לדבר עם השופטת, היא דחתה הכל ולא אפשרה לי להעיד למרות שזו זכות יסוד". ואכן, בפרוטוקול שהגיע לידינו, מיום 01.09.2005, עמוד 62, שורה 24, מצוטטת השופטת באומרה כי: "הילדים לא מעידים".

במקרים אחרים, הציגו בפנינו טיעונים כיצד קיבלה השופטת מקייס את עמדת האישה, בלא שהאישה גיבתה את טיעוניה במסמכים, למרות שהחוק חייב זאת. במקרים אחרים, נטען בפנינו כי מקייס סירבה לקבל עדות מומחה מטעם בית המשפט, בלא כל סיבה מוצדקת. מאחד המסמכים שקיבלנו לידינו, אף עולה שמקייס העדיפה לקבל פנייה בכתב-ידה של האישה, בעוד שפנייה דומה מבעלה לשעבר של זו, נדחה לאלתר, ו"נדרש להימסר אך ורק באופן מודפס".

יוסי צייג, גם הוא מוסיף ומספר: "עורכת הדין שלי רצתה לעיין בתיק שלי, ומקייס לא אפשרה לה. הם טענו שזה אצלה במשרד... אבל ככה זה נמשך שבועות. הגענו פעם אחת, פעם שנייה, הגענו פעם שלישית, לא רצו לתת לנו לעיין במסמכים, בניגוד לחוק. רק התערבותה של הגברת לאה רקובר, הביאה לכך שנקבל מסמכים לידינו".

במקרה אחר, העיד בפנינו אחד המתלוננים כי "השופטת רבקה מקייס אינה מדייקת בדברי הפרוטוקול". לדבריו, "באחד הדיונים היא החלה צועקת עלי, הוציאה אותי מבית המשפט, וכל ההתנהלות הזו כלל לא הופיעה בפרוטוקול. זה נמחק. וזה לא המקרה היחיד". נדגיש, כי למערכת Nfc הגיעו טענות דומות אחרות, אך עם זאת, אין בידינו היכולת לוודא את אמיתותן. אם יש בדברים אמת ואם לאו, הרי שעל הרשויות המוסמכות לבודקן לעומק.

הטענות על עיכוב דיונים למשך חודשים ושנים, נשמעו יותר מכל טענה אחרת. גורם משפטי בכיר חשף בפנינו כי נשיאת בית המשפט העליון בדקה בעצמה את טענת העיכובים, וכי גורמים משפטיים אחרים הורו לשופטת, בכמה מקרים שונים, להגיב מיידית לבקשות רבות שטרם נענו, בהם הם זיהו עינוי דין חמור.

ד"ר אריק כהן הוא דוגמה קיצונית לטענה. הוא הגיש לא פחות מ-41 בקשות, אשר לטענתו, "השופטת מקייס לא דחתה, לא קיבלה, ולמעשה לא נתנה בהם כל החלטה". גורם משפטי שעיין בפרטי המקרה טען: "אין צורך להכביר במילים בדבר הזכות המהותית והדיונית כצד להליך משפטי, לפנות אל ביהמ"ש באמצעות בקשות ביניים כאלה ואחרות. לא בכדי מצא המחוקק לנכון לקבוע בפרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי, מנגנון של 'בקשה בכתב'; מנגנון זה לא רק מקנה לבעל דין את זכות הגישה לביהמ"ש באמצעות בקשה בכתב אלא מתווה וקוצב את המועדים בהם על הצד שכנגד להשיב לבקשה וכיצד ייערך הדיון בה".