פרשת דיר-יאסין שראשיתה ב-9 באפריל 1948, מוכרת בעולם כולו יותר מכל אירוע אחר במלחמת העצמאות. הפרשה הייתה למיתוס יסוד מכונן בתודעה הפלשתינית וממילא בתרבות הפלשתינית. היא משמשת דוגמה מבססת לטענה שהיהודים ביצעו בפלשתינים רצח עם ב-1948, ויזמו, במודע ובמכוון, גירוש של מאות אלפי פלשתינים מהשטח שהיה מיועד למדינת ישראל, מהשטחים שהיו מיועדים למדינה הפלשתינית ונכבשו על-ידי ישראל, וממדינת ישראל לאחר שהוקמה . לפי הפלשתינים, "הטבח" בדיר-יאסין היה ל"תקרית קפואה" באבולוציה של מדינת ישראל ועיצב אותה בעיניהם כמדינה טרוריסטית שאינה חדלה לטבוח בפלשתינים - בקיביה ב-1953, בכפר קאסם ב-1956, בסברא ובשתילה ב-1982, בג'נין ב-2003 ובלבנון ב-2006. חוסר נכונותם של הפלשתינים לעשות שלום עם ישראל, או לפחות לכונן יחסי אי-לוחמה, חמישים ושמונה שנים אחרי מלחמת העצמאות, נובע במידה לא מבוטלת מן המקום שתופסת פרשת דיר-יאסין בתודעתם הלאומית העכשווית. לפיכך, פרשת דיר-יאסין איננה רק פרשה היסטורית, אלא פרשה עכשווית מאוד, שתעסיק אותנו בכל עתיד נראה לעין. היא מבהירה למשל מדוע דחה ראש הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, בשנת 2000, את הצעתו של ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, להקים מדינה פלשתינית כמעט על כל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. היא מבהירה מדוע ממשלת החמאס היום דוחה כל פשרה. השלמה עם "רוצחי" דיר-יאסין אינה באה בחשבון שהרי השלמה איתם תהיה בבחינת "הרצחת וגם ירשת?!"

פרשת דיר-יאסין איננה רק מיתוס מכונן של הפלשתינאים אלא גם מיתוס מכונן של השמאל הישראלי החדש, המערער על הצידוק להקמתה ולהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית, ופועל גם להחזיר לפלשתינאים את זכויותיהם "שנגזלו על-ידי היהודים" וגם להפוך את ישראל למדינת כל תושביה.

ראש "אסכולת טלביה" והאב המייסד של השמאל האנטי-ציוני הישראלי, איש האוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' מרטין בובר, רתם את הטבח שלא היה בדיר-יאסין למאבקו ב"פשעים" שביצעו הציונים במלחמת העצמאות. יחד עם חברו להשקפה, איש אותה אוניברסיטה, פרופ' עקיבא ארנסט סימון, ואישים נוספים מאותה אסכולה, הוא שלח עוד ב-1949 מחאה לבן גוריון נגד מגורים של עולים חדשים בדיר-יאסין: "עניין דיר-יאסין הוא כתם שחור על כבודה של האומה העברית... מוטב להשאיר לעת עתה את אדמת דיר-יאסין בלתי מעובדת ומוטב להניח את בתי דיר-יאסין בלתי מיושבים, מאשר לחולל פעולה אשר חשיבותה הסמלית השלילית עולה לאין ערוך על תועלתה המעשית.¹

ב-7 באפריל 2005, יומיים לפני יום השנה לאירוע דיר-יאסין, פרסם המשורר היהודי-ישראלי שמואל ירושלמי את שירו באתר "חברה צודקת"

על בתי דיר-יאסין, פתאום, ירד אופל.
הכול רתח ורעד סביב.
היד המרצחת, פשטה לעבר כל צוהר.
מבוע אחרון של התקווה,
הֵכזיב.

נזכור את דיר-יאסין!
את הקורבנות, אשר נִטְבוֹחוּ, נזכורה.
את נרצחי הנכבא התמימים,
לעולם לא נשכח!

מראה נהרות דם, הנשפך לשווא,
לא יסור מעינינו.
אֵימֵי דיר-יאסין,
מליבנו לא יִמחַ!

מוסכם כמעט על הכול כי כדי שניתן יהיה להגיע להסדר עם הפלשתינאים יש לפתור את בעיית הפליטים. פרופ' בני מוריס, שהתמחה בגורמים להיווצרות תופעת הפליטים, כתב: "למרבה האירוניה, המבצע שהייתה לו ככל הנראה השפעה מרחיקת לכת יותר מכל אירוע אחר במלחמה על מנוסתם של כפרים ערבים מארץ ישראל לא היה מבצע של ה'הגנה', כי אם מבצע משותף של האצ"ל ולח"י" – ההתקפה על דיר-יאסין".² אם נבסס את התזה של ספר זה, שלא היה כלל טבח בדיר-יאסין, יתברר לכול שהשמאל הציוני, ברצונו לקעקע את כוחם הפוליטי של הרוויזיוניסטים "המיליטריסטיים" ו"חסידי ארץ ישראל השלמה ההזויים" תרם, יותר מכל גורם אחר ביישוב ובמדינה, להחרפת הסכסוך בין יהודים לפלשתינאים, ולמותם של אנשים כה רבים מקרב שני העמים. תובנה זאת אולי תועיל לנטרל מקצת מן הגורמים המזינים את הסכסוך ולהתקדם להסדר.

א. הכפר דיר-יאסין, שנמצא ממערב לירושלים, סמוך לשכונת גבעת-שאול, היה כפר שקט. לתושביו הייתה ברית אי-התקפה עם אנשי שכונת גבעת-שאול. תושביו לא פעלו נגד היהודים במלחמת העצמאות ולא סיכנו אותם בשום צורה שהיא. לפיכך, לא הייתה ליהודים שום עילה לתקוף את הכפר ולגרש ממנו את תושביו.

ב. אנשי האצ"ל ולח"י תקפו את הכפר ללא אישור המוסדות המוסמכים של היישוב היהודי, ובניגוד לאינטרס הצבאי של היהודים באותו זמן.

ג. במהלך הקרב רצחו אנשי האצ"ל ולח"י נשים, ילדים וזקנים, שלא סיכנו אותם בשום צורה שהיא.

ד. אחרי הקרב הובילו הכובשים את התושבים שנותרו למחצבה שבין הכפר לירושלים ושם טבחו רבים מהם.

ה. בסך הכול טבחו אנשי האצ"ל ולח"י 254 תושבים.

"עובדות" אלו הן נכסי צאן ברזל במורשת מלחמת העצמאות של רוב היהודים, במורשת "אל נכבה" של הפלשתינאים והעולם הערבי, ושל הנרטיב של אותה מלחמה בעולם כולו. בשנת 2002 הורו שלטונות צה"ל להפסיק את הרצאותיו של אחד מלוחמי הקרב בדיר-יאסין, איש לח"י לשעבר - שנהג להרצות, במשך שנים, על נושא זה לפני חיילי צה"ל - משום שהכחיש את עניין הטבח. צה"ל נקט צעד חריף זה בעקבות תלונתה של חברת הכנסת נעמי חזן, פרופ' למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.³ זהות כזאת של חשיבה אודות נרטיב יסוד, בין הפלשתינאים לבין צה"ל, לא קיימת בשום תחום אחר.

אנחנו נטען שרוב הדברים שהתפרסמו על פרשת דיר-יאסין, אינם מבוססים ורובם אף שקריים. הטיעון העיקרי שלנו הוא שמנהיג היישוב, יו"ר הנהלת הסוכנות ומחזיק תיק הביטחון בה, דוד בן-גוריון, ידע על ההתקפה המתוכננת של האצ"ל ולח"י על דיר-יאסין, אישר אותה, וקיבל דיווח מפורט על כל האירועים, גם ממפקד מחוז ירושלים, נאמנו, דוד שאלתיאל, וגם מסוכן סמוי של "ההגנה" בלח"י, שהשתתף בקרב, שמעון מוניטה. הוא גם ידע שבדיר-יאסין לא היה טבח ולמרות זאת שתק בפומבי, גם ב-1948 וגם לאחר מכן, עד מותו. אבל, לעומת זאת, הוא אישר שידע את האמת על פרשת דיר-יאסין בפגישה עם הסוכן שמעון מוניטה, בתחילת שנות החמישים.⁴

בפרקים הבאים נבסס טענה זאת.

אם טענתנו זאת לא תופרך, הרי שהיא מערערת את כל מה שנכתב על פרשה זאת בחמישים ושמונה השנים מאז. טיעון זה שופך אור חדש על דוד בן-גוריון, על מקורביו, על חקר מלחמת העצמאות ומלחמות אחרות, ועל התרבות הפוליטית, הביטחונית, המחקרית והאקדמית של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל. שהרי אם בפרשה זו הצליחו בן-גוריון וחבריו להונות את כל העולם, אזי בפרשות אחרות, פחות מזיקות לתדמיתה של ישראל, על אחת כמה וכמה.

א. היו פיגועים שיצאו מכפר דיר-יאסין והכפר שימש בסיס ליחידות חצי סדירות שפעלו נגד ירושלים העברית. לכן לא היה הבדל בין דיר-יאסין לבין כפרים אחרים שהותקפו ונחרבו בערך באותו זמן, ותושביהם גורשו על-ידי ארגון "ההגנה" וצה"ל בגזרת ירושלים: קסטל, קולוניה, סריס ובית מחסיר, כמו גם כפרים אחרים ברחבי הארץ.

ב. חיסול הכפר דיר-יאסין נכלל בפקודת מבצע נחשון (1 באפריל 1948) של אגף המבצעים של "ההגנה". שכן פקודה זאת קבעה כי יש לחסל את כל הכפרים החולשים על הדרך לירושלים.

ג. ההתקפה על דיר-יאסין תואמה עם מפקדת "ההגנה" בירושלים במסגרת "מבצע נחשון", שנועד להבטיח את התחבורה העברית לירושלים. בפקודת המבצע של "נחשון" נקבע שכוחות "ההגנה" יהרסו כפרים ערביים הסמוכים לכביש לירושלים, המאיימים על התחבורה העברית לעיר. תושבי הכפרים יגורשו בכוח. בזמן המבצע אירעו בכפרים הערביים התרחשויות דומות להתרחשויות שאירעו בדיר-יאסין.

ד. בכיבוש הכפר השתתפה יחידת פלמ"ח, והיא שהשלימה את הכיבוש, ולא רק סייעה בחילוץ נפגעים, כפי שפורסם לאחר שנים רבות בהן הוסתרה גם עובדה זאת.

ה. בדיר-יאסין נהרגו, לכל היותר, 110 ערבים וייתכן גם שהרבה פחות. הטבח, כביכול, אחרי הקרב, במחצבה או במקום אחר, לא היה ולא נברא, ורוב ההרוגים נפגעו במהלך הלחימה על-ידי לוחמי האצ"ל, לח"י, חטיבת "עציוני" ופלמ"ח.

ו. במהלך הלחימה התברר כי בניגוד למידע שהיה ללוחמים, היו דלתות הבתים לא מעץ כי אם מברזל, וכדי לפרוץ אותן הצמידו אליהן מטעני חבלה ופוצצו אותן. מפיצוצים אלה נפגעו ונהרגו חלק מיושבי הבתים.

ז. חלק מן ההרוגים נפגעו ביריות מכונת ירייה, שנורו מרחוק על-ידי אנשי ארגון "ההגנה", שעה שהערבים ניסו לברוח מן הכפר המותקף לעבר הכפר עין-כרם, שנמצא מדרום לירושלים. אש מכונת ירייה זאת פגעה בעיקר בלא-לוחמים, וכן פגעה מהגב גם בלוחמי האצ"ל שתקפו את הכפר.

ח. מפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן, פרסם ביום הקרב גוזמא על מספר ההרוגים - 240 - כדי להפחיד את הערבים ולפאר את התוקפים. מספר מוגזם זה שימש עילה לחלק מאמצעי התקשורת לפרסם שהיה טבח ושמפקד באצ"ל מודה בכך, שהרי אם לא היה טבח איך נהרגו אנשים כה רבים?

ט. "גיבורו" האמיתי של עלילת "טבח דיר-יאסין" הוא אלוף משנה, חבר כנסת לשעבר, מחנך מצביאי צה"ל, ד"ר מאיר פעיל. הוא המקור העיקרי לסיפור הטבח. פעיל פיקד בפרוץ מלחמת העצמאות על יחידת סזון מיוחדת של ארגון "ההגנה", שלחמה באצ"ל ובלח"י. יחידה זאת הייתה חלק מיחידה ארצית, פוליטית באופייה, שמפקדהּ אז היה חבר קיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר, דוד כהן, ואחד מתפקידיה היה לנהל לוחמה פסיכולוגית ולהפיץ דיסאינפורמציה על האצ"ל ולח"י. פעיל הועבר מתפקידו זמן קצר לפני שהאצ"ל ולח"י תקפו את דיר-יאסין ומונה למפקד המשטרה הצבאית בירושלים. מאחר שביקש להמשיך ולפקד על יחידת הסזון ולהתחמק מפיקוד על המשטרה הצבאית, סביר להניח שהוא חיזק את בקשתו ע"י פברוק מעשה "טבח איום ונורא" של "הפורשים". אחרי המלחמה הוא הפך ליחצן של הפלמ"ח ומחנך לערכי השמאל, והתיימר להיות היסטוריון צבאי. חבריו בפלמ"ח, שהשתלטו על צה"ל ואחר כך על המדינה, סייעו לו להשיג את מטרותיו האישיות שתאמו את מטרותיהם שלהם. לפיכך, טיפוח הנרטיב של הטבח בדיר-יאסין תאם גם את מטרותיו האישיות, וגם שרת את יוצאי הפלמ"ח, את מפלגות מפא"י ומפ"ם, ואת השמאל בישראל.

י. למרות שחלק מעובדות אלה היו ידועות גם במלחמת העצמאות וגם אחריה, הן לא נחשפו, לא ב-1948 ולא מאוחר יותר.

יא. לאחר שחשפתי מקצת מעובדות אלה לראשונה, בתחילת שנות התשעים, וחזרתי והתייחסתי אליהן פעמים אחדות מאז, לרבות בכנס מדעי באוניברסיטת בר-אילן, התעלמו מהן רוב החוקרים ואנשי התקשורת הישראלים ונצמדו לגרסה המניפולטיבית.

1. גם בן-גוריון ויורשיו וגם מפ"ם וממשיכיה, ביקשו לפגוע פוליטית במפלגת "חרות" שבראשה עמד מנחם בגין, ומאוחר יותר ביקשו לפגוע בגח"ל ובליכוד.

2. בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות ביקש בן-גוריון להרתיע את ערביי ארץ ישראל מלחתור נגד מדינת ישראל, באמצעות סיפור דיר-יאסין, שעלול היה כביכול להתחולל שנית.

3. ראשי מפ"ם השמאלנית, מחד-גיסא, ומפקד ירושלים, דוד שאלתיאל, "הבנגוריוניסט", מאידך-גיסא, ביקשו להוציא את דיבתם של אנשי האצ"ל ולח"י, בארץ בכלל ובירושלים בפרט. היה זה חלק ממאבק על דעת הקהל בירושלים שבו המריאה יוקרתם של האצ"ל ולח"י, עקב הצלחותיהם לגרש את הערבים משכונות אחדות. יוקרת ארגון "ההגנה" הייתה אז בשפל, עקב כישלונותיו הרצופים בעיר ובמרחב, בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה (שריפת המרכז המסחרי, נפילת הל"ה, טבח אנשי שיירת הר-טוב ושיירת עטרות, תבוסה בקרב שיירת נבי דניאל).

4. ראשי ארגון "ההגנה", ובייחוד אנשי הפלמ"ח ופטרוניהם ממפ"ם, ביקשו למנוע את הצטרפותם של האצ"ל ולח"י לצה"ל, כמסגרות צבאיות, ולכפות עליהם להתפרק, כך שחבריהם יצטרפו לצה"ל רק כיחידים בלא שום דרגה ותפקיד. הם קיוו שהדבקת תדמית של רוצחי נשים וילדים לאנשי האצ"ל ולח"י תסייע לפירוק ארגונים אלה לפני הכרזת העצמאות.

5. בשנים מאוחרות יותר דאגו רוקמי העלילה למנוע את תשלום המחיר הפוליטי והאישי (חברתי, אקדמי, כלכלי) שעלולים היו לשלם יוזמי המניפולציה ומבצעיה, לו נחשפו מעשיהם.

6. לאליטות הוותיקות בישראל היה עניין לכסות על פרשה זאת, כי חשיפתה עלולה הייתה לערער את הבסיס המוסרי, החינוכי והאידיאולוגי של רבות מהן. לפיכך, אמצעי התקשורת לא טיפלו בה והאוניברסיטאות לא חקרו אותה.

________

[הפרק הבא יעסוק בהתנגדות אצ"ל ולח"י לתוכנית החלוקה ולבינאום ירושלים; בכישלון ארגון ההגנה בחזית ירושלים; בנסיגתה של ארצות הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל בגלל כישלון "ההגנה" בחזית ירושלים; במגעים לשיתוף פעולה בין ההגנה, אצ"ל ולח"י; בהתנגדותו של ראש המפקדה הארצית של ההגנה ישראל גלילי למגעים האלה; בהמשך המגעים באישור יושב-ראש הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון; ובתוכניות לשיתוף פעולה מבצעי בין שלושת הארגונים.]

1. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינאים, תל אביב: עם עובד, 1991, עמ' 261-260.
2. שם, עמ' 158.
3. מעריב באינטרנט, 10 בדצמבר 2002.
4. ארכיון המחבר, ראיון עם שמעון מוניטה.