בשבוע המתח לפני המלחמה, תפס האיום הסורי על הרמה מקום מיוחד, ולמעשה דחק מהתודעה את האיום המצרי על קו התעלה. מקום נכבד מאוד בהתייחסות לאיום הסורי תפסה העובדה, שטילים נ"מ מהמערך הסורי המתהווה מכסים את כל הרמה, ודי בכוחם למנוע את פעולת חיל האוויר על הרמה במסגרת קרב הבלימה, אם באמת נזדקק לו. היה גם איום מקביל אשר לא הטריד את הפיקוד העליון: הסורים ריכזו 154 סוללות ארטילריה (924 קנים), וכל הגולן היה בטווח הארטילריה הסורית, שיכלה להמטיר אש צפופה ורציפה. במהרה התברר, שהאש הארטילרית הייתה מרכיב חשוב בתוכנית הסורית. אחת-עשרה סוללות ישראליות (44 קנים) לא יכלו להפריע לארטילריה הסורית, ואף לא להגיש סיוע של ממש לקרב הבלימה הנרחב.

ביום הראשון למלחמה, שישה באוקטובר, התחילו הסורים בהחמצה גדולה: סבירות גבוהה להנחה, שלוּ תקפו עם בוקר ולא בשתיים בצהריים, היו משיגים ניצחון זול, מלא ובלתי-הפיך. בסופו של דבר, חסרו לסורים כמה שעות אור. הם לא ידעו לנהל את המערכה בלילה, והיו מודעים היטב לחסרון הזה. זאת הייתה אחת מהמכשלות אשר הכשילו המצרים את בעלי-בריתם בצפון.

הסורים בנו את מערכתם כמערכת שחיקה. מולם ניצב קו של משלטים מבוצרים, שתוגבר בכוח שריון, דל אך יעיל מאוד ביחס לשריון שלהם. הסורים תקפו בחי"ר, נוסח רוסי, כלומר משולב עם השריון בזמן ההתקפה, כאשר התותחים מורידים אש על קו ההגנה של האויב. ההפגזה הסורית, במידה גדולה, נטרלה את המוצבים, והקשתה על הטנקים הישראלים לפעול, אך ככלל, הקו הישראלי עמד בהתקפה הסורית. אלא שבאותו הזמן, כיסתה הארטילריה הסורית את השטח העורפי, ומנעה תנועה של רכב בלתי משוריין ("רך"), או בעל שריון חלש. בשל כך, התקשו הטנקים הישראלים להתחמש ולתדלק בעורף הקרוב.

בשלב הזה התרכז המאמץ הסורי בגזרה הדרומית, ולצה"ל הייתה עתודת טנקים מסוימת. מכוח נסיבות, שלא כאן המקום לדבר עליהן. העתודה לא נוצלה להחלפת הטנקים בקו ההתקפה הסורית. לקראת החשיכה, התנגדות צה"ל נחלשה, והקו נפרץ בכמה נקודות. הסורים פרצו למרכז הרמה, והמצב המבצעי השתנה לחלוטין. בכל השעות הקריטיות הללו, לא השתתפו כוחות המילואים בקרב, אלא התגייסו, התארגנו והתחילו את תנועתם. הם נכנסו למערכה בסוף הלילה-תחילת הבוקר, כשהסורים איימו לתפוס את מבואות הצירים המעטים העולים לרמה ואת מרכז המערכה הצה"לית במחנה נפח. את המערכה הצילו טנקי המילואים, ביניהם "שרמן" מיושנים. בשלב הזה התפרקה המערכה לכמה קרבות ללא השפעה הדדית.

היות שהמרחק מהימ"חים לרמה היה קצר יחסית, הארטילריה לא איחרה בהרבה, ונכנסה לקרב כבר בשבעה באוקטובר, היום השני למלחמה. תחילת פעולתה של הארטילריה הסדירה בדרום הרמה הייתה די אומללה. הסוללות קיבלו מטרות לא-מדויקות לפי "עיגולים", ששורטטו על המפה המבצעית בהתאם לצורכי הדרג הלוחם (דהיינו גדולים מדי מבחינת הארטילריה). התברר, כי במלחמה, לסיסמה "פגז ראשון במטרה", הייתה משמעות רק אם המערך הקדמי סימן לסוללות את המטרה ה"נכונה" טקטית. לפי הסדר המקובל, סימון מטרות ובקרת ירי הוטלו על מפקדי החי"ר והשריון, אך הם לא הכירו את הטכניקה, והיו עסוקים בקרב ההישרדות של יחידותיהם. התותחנים התאוששו במהרה וחזרו לשיטה הקלאסית: קציני קישור ארטילרי, תותחנים במקצועם, תפסו את התצפיות, ראו מהן את האויב ואת הפגיעות, והתחילו לטווח "כמו שצריך". מאז, חזרה הארטילריה לתפקידה הנכון והטבעי, אם כי יש לקחת בחשבון את נחיתותה המספרית. כך, נמשך המצב גם בקרבות הימים הבאים, שבהם סולקו הסורים מהשטח, שכבשו בשישה באוקטובר בלילה, אחרי פריצת הקו.

באותו הלילה ממש הייתה גם פגיעה קשה בכוחות הארטילריה: סוללת תותחים 50-M של חניכי בית-הספר לתותחנות וסוללת תותחים 109-M ("קצר-קנה") מסוללת "בועז" מגדוד 405 "נמר" נפגעו. במשך היום סייעו הסוללות למוצבים, ופגעו בארטילריית אויב, אך כאשר עם חשיכה נפרץ קו ההגנה של צה"ל, הסוללות לא דווחו על כך מחמת הבלבול בפיקוד על הכוחות. לרוע מזלן, עמדו שתי הסוללות על ציר הפריצה העיקרי של הדיוויזיה הסורית, והושמדו על-ידי טנקים סוריים מטווח אפס.

בגזרה הצפונית הפעילו הסורים מאמץ משני, במגמת הסחה וריתוק, נגד חטיבה 7. ייתכן שהסורים התקשו לשלוט על שתי מתקפות מקבילות, ואולי לא רצו להשקיע כוחות גדולים בקרב בצפון, בתקווה לניצחון מהיר יותר בדרום. הם תכננו את המתקפה משעות הבוקר והמצרים הכריחו אותם להתחיל בשעה מאוחרת יותר. מכל מקום, זה היה המצב, ואת הגזרה הצפונית החזיקה חטיבה 7 בתוספת כוחות קטנים של חטיבה 188. העליות הטובות למרכז הרמה נעשו תחת אש ארטילרית, ואחרי החדירה הסורית למרכז הרמה התוסף גם איום ישיר של הטנקים הסוריים. לרשות הארטילריה של צה"ל עמד רק ציר גונן, בואכה צומת ואסט, שהיה בטוח, ארוך וקשה. סא"ל אריה מזרחי, מפקד הסיוע הארטילרי של חטיבה (מס"ח) 7 ומג"ד "נמר", נקט יוזמה אישית, והכפיף אליו את כל הכוח הארטילרי העולה. בכך יצר אגרוף ארטילרי בממדים קלאסיים, מעבר לתקנים המצומצמים של צה"ל. העניין התגלה כמכריע בקרב ב"עמק הבכא" בתשעה באוקטובר.

נביא כאן בקצרה את הרקע לקרב המפורסם הזה. לסורים נשארה עתודה משמעותית, שאותה לא הטילו למערכה בדרום הרמה ובמרכזה – כוח עלית של ריפאת אסד, ואולי בכך טמון ההסבר – אחי הנשיא רצה לזכות בניצחון, שיירשם על שמו. אולם בשבעה באוקטובר בבוקר נבלמה ההתקדמות הסורית, והם נהדפו אחורה מבלי שהצליחו להשתלט על המפקדה הראשית של צה"ל בנפח, ולחסום את העליות העיקריות לרמה. למחרת, כבר עבר צה"ל למתקפת-נגד כללית. אומנם הוא לא "שבר" את הצבא הסורי, אך התחיל להודפו לאחור, שעל אחר שעל. הסורים הבינו, שהם התחילו להפסיד במערכה, וניסו לשנות את המגמה באמצעות התקפה בגזרה הצפונית, מתוך הנחה שהקרב הקשה בדרום ריתק אליו את הכוח הישראלי כולו. במידה מסוימת הם אף צדקו. חטיבה 7 הייתה על סף שבירה, ואילו נשברה, קערת הקרב ברמה הייתה מתהפכת על פיה. הפעם הסורים לא הפעילו את טכניקת השחיקה, אלא תקפו בתשעה באוקטובר בנחישות באגרוף שריון מרוכז. בשלב הקריטי של הקרב, התקדמו כ-150 טנקים של ריפעת אסד מול כוח קטן של שבעה טנקים, בפיקודו של אביגדור קהלני. הקרב התפרסם מתיאורו של קהלני בספרו "עֹז 77", דרך עיניו של מג"ד שריון. מבלי לפגוע כהוא-זה בתיאורו ושל קהלני ובגבורת אנשיו, נוסיף כאן גורם.

כאמור, אריה מזרחי, נעשה מפקד בפועל של ה"אגרוף הארטילרי" המאולתר, המקרי והבלתי-תקני, והפעילו להרעשה מרוכזת ומתואמת על "מכבש השריון" המתגלגל של הצבא הסורי. צפיפות הטנקים הייתה עצומה, ולפי תיאורו של מזרחי, "כל פגז מצא טנק". יחידת ההאזנה 848 (8200 - כיום) קלטה דיווחים ופקודות בין המח"טים למג"דים של השריון הסורי. המח"טים דרשו להמשיך בהתקפה, או למצער להישאר במקום, המג"דים דיווחו, שהם "נסוגים וזהו". בקרב נוצר שילוב מוצלח בין הירי העקיף של הארטילריה הקלאסית לבין הירי הישיר של הטנקים המעטים מעמדות שולטות. בסופו של דבר, שני הגורמים היו חיוניים לניצחון. אגב, משמעות הניצחון הייתה הכרעה במערכה כולה, כשהעתודה הסורית בזבזה את כוחה במתקפה שכשלה, מבלי שצה"ל שאב כוחות ממתקפתו העיקרית.¹

בעשרה-אחד-עשר באוקטובר הסתיים השלב הראשון ללחימה בגולן. צה"ל חזר לעמדות הפתיחה, למעט מוצב החרמון. מהמוצב הייתה תצפית על כל הרמה. צה"ל לא הבחין בכך, אולי משום שלא ראה את שטח הגולן כחלק משדה מערכה של הקרב הגדול. המוצב היה כעין אחוזה פרטית של אמ"ן, עם כוח שמירה קטנטן של "גולני" – מהטעויות הגדולות של התפיסה הישראלית לקראת המלחמה. במוצב היה קש"א קבוע, אך לא היו קנים לסייע למגִנים נגד הכוח הסורי התוקף. יש יסוד להניח, שהסורים השתמשו במוצב כתצפית על הרמה במערכה בימים הבאים.

בסוף הלחימה ביצעה הארטילריה של צה"ל מבצע, שדמה במקצת ל"בנדיגו". כבר היה ברור, שמתקפת צה"ל מיצתה את עצמה מבלי להניב הכרעה. אמנם, צה"ל כתש את הצבא הסורי ואת תגבורות השריון מעירק ומירדן, אך גם הוא עצמו נשחק; ובעיקר, המשטר הסורי עמד איתן ולא נטה להתמוטט. בין הפסקת ההתקדמות של צה"ל להתהוות קו חזית מוגדר, הוחלט בצה"ל לקדם תותחים ארוכי-טווח לעמדות קדמיות, ולהוריד הרעשה על שדה התעופה מאזה בפרברי דמשק. ההחלטה באה גם על-רקע האיסור הפוליטי להפציץ את שכונות העיר מהאוויר. למבצע היה היגיון פסיכולוגי יותר מאשר מבצעי, והשיג הצלחה מסוימת.

למבצע הוקצו תותחים 175 מ"מ חדישים, מגדוד מילואים 412 "הרצל", שהוקם ממש לפני המלחמה; הם קודמו בחיפוי שריון לעמדות באזור, שלא היה בשליטה מלאה של צה"ל, וירו עשרים פגזים בירי בלתי מטווח לטווח 32 ק"מ. הסורים הבחינו בתותחים היורים, והשיבו אש נ"ס. הכוח חטף, והתקפל לאחור. אולם מדיווחי הקשר של הסורים התבהר, שאש נ"ס סורית הייתה "כללית". הם לא קישרו בין תותחי צה"ל לפגיעות בשדה, אלא סברו שהוא הותקף מהאוויר.

הלחימה בגולן שככה, וחלק מהסוללות (גם מהשריון) ירדו לסיני, והספיקו ללחום שם. כפי שהעיד רוני יעקובוביץ', קצין ניהול אש (קנ"א) בגדוד 871 "פורקן". הוא מצא בסיני רמה ירודה של תותחנות, שתסכלה אותו מאז פתיחת המערכה בגולן. אלא שבסיני העניינים לא השתפרו במהלך הקרבות. אחרי הפסקת-האש ניהלו הסורים מלחמת התשה, שבה היה לארטילריה הסורית תפקיד עיקרי. ההפגזות הללו היו קשות מאוד לכוחותינו העייפים.

המצרים ריכזו את כוחות הצליחה במסווה של תרגיל תחריר 41. הריכוז כלל כמות גדולה של ארטילריה (1,300 תותחים), לפי תורת הלחימה הרוסית, אך יש להדגיש שהביטוי הזה היה נפוץ מדי בצה"ל. ה"דוקטרינה הרוסית" לא הייתה דוגמטית. היה בה מרחב להתאמה לנסיבות הקונקרטיות, והמצרים ידעו לשלב בתורה הרוסית שינויים משלהם. כאן אולי נכון יותר לדבר על "היגיון צבאי קלאסי". אין יותר קלאסי מלחצות מכשול-מים בחסות אש תותחים מרוכזת ורציפה. במהלך ההיסטוריה, כשבוצעו נחיתות מהים (החפות), סיפקו אוניות-תותחים חיפוי. למצרים לא היה צורך באניות, וגם לא היה צורך לקדם את התותחים, כיוון שסאדאת תכנן מבצע מוגבל-עומק, שכולו בטווח האש מהגדה המערבית של התעלה.

היתרון הכמותי ואפילו האיכותי היה לצד המצרי. כבר דיברנו על "נס הבט"ש", אשר כלל דו-קרבות ארטילריים, אך המצרים לא הפעילו את מלוא כוחם, אולי מתוך מבט לעתיד על-מנת לשמור על האופציה להפתעה. הם הפתיעו טקטית, ו"נס הבט"ש" לא הפך ל"נס שבירת הצליחה". בשונה מהמצב בצפון, תותחים מצריים לא יכלו לכסות את כל שטח היערכות צה"ל. לכן, ביצעו משימות יותר מסוימות, אך לא פחות חשובות.

דבר ראשון, הם סנוורו את צה"ל על-ידי הפעלת אש מרוכזת על המעוזים, ועל-ידי אש מטרידה על עמדות התצפית הפוטנציאליות של סיורים ממונעים של צה"ל. חיילי המעוזים ירדו לבונקרים, והסיורים התקפלו, ולפיקוד הצה"לי היה רק מושג מעורפל על הצליחה המצרית, מיקומה וממדיה.

לקראת המלחמה חדרו לסיני חוליות קציני תצפית קדמיים (קת"קים) מצריות. לפחות, אחת מהן נלכדה תוך מרדף על-ידי סיור מחטיבה 14, בצוהרי חמישה באוקטובר. הקת"קים נשבו, והועברו על ציודם למודיעין של אוגדת סיני. כולם התפעלו מאיכותו של הציוד, אך לא הבינו את המשמעות החמורה והמיידית של שליחת הקת"קים.

"לכאורה" יכלו תותחי צה"ל להכשיל את הצליחה המצרית, או לפחות להסב לצולחים אבדות כבדות. חשוב במיוחד היה לפגוע בגל הראשון של הצליחה, שהתבצע בסירות גומי. הגרשיים של "לכאורה" מסמנות, שלכך נדרשו הרבה יותר תותחים מאשר היו במציאות. לכך יש להוסיף את ההפתעה בזמן (פתיחת המלחמה בשעה שתיים "במקום" שש, כסברת אמ"ן) והפתעה במקום (לאחר שבצה"ל לא ניחשו מראש את נקודות הצליחה); ואסור לשכוח להוסיף את המגמה לדחות את הפריסה המבצעית עד לרגע האחרון ממש – כנראה כהד לשיקולים מדיניים תלושים מהמציאות. הסיכוי השני, כנראה ריאלי יותר, היה לפגוע בפקקים, שבכניסה לגשרים וביציאה מהם. כנגד אפשרות זו הציבו המצרים את ריבוי הגשרים. לפני המלחמה העריך סא"ל דוד גדליה, קמ"ן פיקוד הדרום, שהמצרים ינסו (אם ינסו!) לצלוח בארבעה מקומות, והייתה כוונה לפגוע בהם ב"זאבים" (רקטות בעלות עוצמה גדולה, שפותחו ביחידת הפיתוח של חיל ההנדסה, על בסיס ה"קטיושה" הסובייטית). ה"זאבים" הופעלה במלחמת ההתשה, אך לא בצליחה המצרית ב-1973. לעומת זאת, בוצעה אש תותחים בלתי-מטווחת ובלתי-מבוקרת, ולפיכך בלתי-יעילה. בסיבוב הראשון ניצחו המצרים בתוצאה מרשימה ביותר, ולמעשה כבר השיגו את מטרות המלחמה בצד הקרקעי של המערכה.

בשולי המערכה ניסו המצרים לפעול מחוץ למטריית הטילים, והניסיון הזה הוכשל על-ידי חיל האוויר, אך בקרב העיקרי הוכתה אוגדת סיני קשות. האוגדה התחילה את היום עם 290 טנקים ובסיומו נותרה עם שבעים בלבד, ולא בלמה את המצרים, שאיבדו בצליחתם כ-240 חיילים בלבד. למחרת, שני הצדדים ייצבו קווים לקראת הסיבוב השני. אוגדת סיני התארגנה, והחזירה לשירות חלק מהטנקים הפגועים (כמותם הכוללת הגיעה עם בוקר ל-110), כמו-כן, התחילו להגיעו כוחות המילואים של אוגדה 162 ושל אוגדה 143. המצרים הזרימו כוחות דרך הגשרים, ואיחדו את ראשי-הגשר, תוך בניית מערכי בלימה נ"ט מחופרים, לפי תוכנית, שנקבעה מראש.

בשבעה באוקטובר בערב כבר הרגיש פיקוד צה"ל את עצמו חזק מספיק לצאת למתקפת-נגד בבוקר למחרת – ההתקפה הידועה והכושלת בשמונה באוקטובר. לא ניכנס כאן לפרטיה ולדקדוקיה, נציין רק שהתנהלה בלי סיוע אש. חיל האוויר היה שקוע במשבר בדרום רמת-הגולן, ולא היה גורם כארטילריה מעופפת, ואילו הארטילריה הקרקעית הייתה עדיין בדרך, ואיחרה להגיע. כוחות ארטילריה, שהיו בחזית, לא שולבו בקרב. המתקפה הייתה "כושלת" ( להבדיל מהמושג "נכשלה"), והכשל היה רב-ממדי, בכל ממד אפשרי, מעל לרמה של לוחם (טנק) בודד.

הכישלון הטקטי הקשה ביותר היה בהתקפה הכפולה (החוזרת) מתעוז "הברגה" לראש-הגשר המצרי, בסמוך לתעלה (ליד גשר פירדאן ומעוז "חזיון", שכבר נפל). בשני הסבבים, בהפרש של כמה שעות, תקפו את ראש-הגשר כוחות מחטיבה 460 ומחטיבה 217. בשני המקרים, הגדודים הגיעו מהצפון בשני צירים מקבילים. בשני המקרים הארטילריה המצרית ליוותה אותם בתנועתם. מכאן ברור, לא הייתה הפתעה כלל. האש המצרית גם פגעה בטנקים, כולל בטנק סמג"ד. בסופו של דבר, תקפו טנקי צה"ל מערך מצרי מוכן, כשהתוקפים לא היו מודעים לקיומו ולעוצמתו. הכוח התוקף הושמד, או נפגע קשות. מג"ד אחד (חיים עדיני) נפצע ולא השתתף עוד במלחמה, והאחר (אסף יגורי) נפל בשבי. ייתכן, שהתוצאה הייתה שונה לוּ בוצעו ריכוך ארטילרי לפני המתקפה וליווי אש במהלכה. לפחות, במתקפה הראשונה חיכה המג"ד עד שיינתן לו סיוע אווירי, שלא ניתן כידוע. סיוע ארטילרי כלל לא עלה על הפרק.

כתוצאה מכישלון המתקפה הישראלית בשמונה באוקטובר ייצרה ארמיה 2 המצרית כעין מבצר על הגבעות (הדיונות) "מיסורי", "חמוטל" ו"מכשיר". ניסיונותיה להרחיב את ראש-הגשר לא היו נחושים, ואפילו במתקפה בארבעה-עשר באוקטובר, שהייתה בהיקף גדול, לא קיבלה סיוע ארטילרי מתאים. המצרים הנחיתו אש הטרדה על הקו הישראלי, ואת האש המרוכזת שמרו למקרה, שהשריון הישראלי יתקוף. הישגם הגדול היה פגיעה באלוף אברהם מנדלר, מפקד אוגדת סיני – אם כי יש גרסאות שונות לאירוע. מכל מקום, המצרים הפעילו חוליות רבות של קת"קים, שטיווחו את האש הארטילרית. הצד הישראלי הגיב בהפעלת כוחות סיור, כעין "יחידות ציד" – לפחות, כך אורגן הדבר באוגדת שרון (143). בעיית הקת"קים המצריים לא נפתרה עקרונית, אך נראה שלא היו להם הישגים משמעותיים. לפחות המודיעין המצרי לא הבחין בהכנות למבצע הצליחה "אבירי-לב" (16-15 באוקטובר). לעומת זאת, המצרים הפעילו בצורה שיטתית ומוצלחת אש נ"ס נגד הארטילריה הישראלית. אומנם לא היו פגיעות רבות בפועל, אך האש הכריחה את סוללות צה"ל לדלג לעמדות חליפין, והחלישה את רצף ההפגזות.

מקצועית, הארטילריה בדרום פעלה בערך כמו בצפון: סימון מטרות בלתי-מדויקות (עיגולים על המפה) והעדר טיווח מקצועי. אולם בגולן תוקן הליקוי במהלך הלחימה, מה שלא תמיד התרחש בדרום. הבעיה הייתה, בעיקר, בכוחות המסתייעים, שלא הכירו את השיטות לעבודה משותפת עם ארטילריה, וכנראה אף לא ממש הבינו את נחיצותה. לפעמים נלקח מקש"אים ביחידות הקדמיות רק"ם לצורכי פינוי נפגעים, או לצרכים אחרים. התופעה לא הייתה כללית, והיה מחסור משווע בנגמ"שים, אך יש בה סימן ליחס לסיוע הארטילרי, שלצערנו, התבטא גם בתופעות אחרות.² כללית, לכוחות לא הייתה מודעות ליכולת הסיוע ולתרגולת המעשית לפעולה המשולבת.

בחזית הדרום הייתה לארטילריה של צה"ל בעיה נוספת. נסיבות בלתי-צפויות מראש דרשו ממנה פעולה, שלא התכוננה לקראתה, לא למדה אותה ביסודיות, ואפילו חסרה לה תחמושת מיוחדת . אפשר לתאר את הטכניקות, שיכלו לשנות את פני המערכה. האחת: לנטרל את המערכים נ"ט בסמוך למתקפת שריון של צה"ל ובמהלכה. המדובר, כמובן, בפגזי עשן בכמויות גדולות (שלא היו בנמצא בזמן המלחמה), ואם לוקחים בחשבון את האש נ"ס המצרית, היה צורך בתכנון מוקדם ובשליטה פיקודית גבוהה מאוד בזמן הביצוע. טכניקה אחרת: לכתוש את החי"ר המצרי, אם לא "בכל זמן ובכל מקום", אז לפחות בנקודות-הכובד במערכה (דוגמת צומת "טרטור-לכסיקון" בליל הצליחה). לצורך הכתישה היה צריך להשתמש בתערובת של רסיקי-אוויר ושל רסיקי-קרקע, והשיטה הייתה ידועה בתו"ל. המדובר באותם הפגזים, אך בעלי מרעומים שונים – אחד ממוטט את השוחות, והאחר פוגע בחיילים. התחמושת הייתה בנמצא, בוודאי לנקודה קריטית זו. מישהו היה צריך להבין, שהבעיה העיקרית של השריון הישראלי אינה טנקים מצריים, אלא חי"ר מצרי, וארטילריה (ורק היא!) מאפשרת לנצחו.

הרעיון השלישי, נועז יותר, היה לפגוע באש תותחים במפקדות של הדרג הדיוויזיוני ושל הדרג החטיבתי, רצוי בתיאום עם המתקפה הכללית. השיטה לא הופעלה במלחמת יום הכיפורים, אם כי מפקדת ארמיה 3 בהר עתקה הותקפה בהצלחה מן האוויר. מפקד הארמיה ברח, ושניים מקציניו הבכירים נשבו עם שלל מסמכים חשובים. לא נראה, שהפגיעה גרמה לארמיה 3 לקרוס. שתי הטכניקות האחרונות הן סטאטיות, ומצריכות מודיעין-מטרות מדויק קודם להפגזה עצמה. במלחמת יום הכיפורים היו זיהויים רבים ושגויים של מיקום מפקדות, והיו גם זיהויים מדויקים, אך לא תוכנן שהארטילריה תפגיז את המפקדות.

שעתה הגדולה של הארטילריה אמורה הייתה להגיע במבצע הצליחה בחמישה-עשר באוקטובר בלילה. מהיבט ארטילרי, הכוחות הקדמיים ביצעו "התגנבות שריון" בקצה המערך המצרי, לתוך אתר הצליחה, בהנחה שאין שם כוחות משמעותיים של האויב. הנחה זו התממשה. מיד לאחר-מכן היה צריך לבצע שלוש פעולות, חלקן ברצף וחלקן במקביל – לצלוח את התעלה בכוחות קלים (צנחנים בסירות גומי); לפתוח פרוזדור, ובו שני צירים להמשך המבצע; ולאבטח את ראש-הגשר, תוך דחיקת המצרים צפונה. פתיחת הפרוזדור חייבה השתלטות על החלק הדרומי של מתחם "מיסורי", ששלט באש ובתצפית על המרחב.

לצורך המבצע רוכזו אגדים ארטילריים של שתי אוגדות וגדודים מטכ"ליים (אחד-עשר גדודים יחד). הכוח היה גדול, והיו קשיים להפעילו ביעילות. בשלב ה"התגנבות" אסור היה, למעשה, לארטילריה להתערב, אלא במתן ירי זרחן בודד לשם התמצאות בשטח. כעיקרון, לכל כוח קרקעי הוקצה כוח ארטילרי עם קביעה ראשונית של מטרות, אך הקרב היה קשה, מלא תהפוכות ובתנאי לילה. במסגרת זו לא היה טיווח של ממש, אלא ירי לפי מפה. כך, הופגז אחד ממוקדי הקרב על צומת טרטור-לכסיקון. אלא שהמצרים לא נמצאו בצומת, אלא לאורך הצירים, והיה צריך לטווח כל עמדה ועמדה מחדש.

לעומת זאת, בצליחת התעלה על-ידי הצנחנים, תוכננה המטרה, והירי בוצע לפי התוכנית. בצה"ל לא ידעו מה מצפה לסירות-הגומי, שחצו את התעלה. לכל מקרה, הופגז ראש-הגשר בהפגזה כבדה ביותר. בדיעבד, התברר שהאזור, שעליו הומטרה האש, היה ריק (כנראה, מלכתחילה). בגלל חשיבות הפעולה והעדר מוחלט של מודיעין לא חסכו בתחמושת. יומיים לאחר-מכן בוצע ירי מאסיווי ובלתי-מבוקר על ארמיה 3, ואז אזלה התחמושת 175 מ"מ. קני התותחים הוסבו ל-203 מ"מ; וקצת יותר מאוחר אזלה גם תחמושת הרקטות.

כידוע, קרב הצליחה הסתבך, ו"גלש" לשלושה ימים נוספים. המערכה בשבעה-עשר באוקטובר הייתה קשה במיוחד. היא התחילה בפעולה לילית של גדוד הצנחנים 890, הפכה למאמץ חילוצם עם לחץ מקביל על העמדות המצריות ב"קדמת מיסורי", והמצרים סיבכו את הקרב עוד יותר בגיחה של חטיבת טנקים עצמאית 25 מדרום לכיוון מרחב הצליחה. ארטילרית, קרב הצנחנים התנהל "כמו תמיד", עם הקצאת סוללות, אך בלי מערך קדמי, ומכאן – בלי תוצאות של ממש. אולם בהמשכו, נכנסו לפעולה גדודי טנקים (גדוד 100, ובהמשך גדוד 142). פעולת הטנקים מגדוד 100 לכשעצמה לא הייתה מוצלחת, כאשר כחמישה מהם נפגעו ללא תועלת, אך כתוצאה כאוטית, קציני שריון נכנסו לפעולה, וטיווחו אש ארטילרית בשלב האחרון של קרב הפינוי.³ עם טיווח יעיל, כשהמטרות מזוהות בעין, יכלו התותחים לחפות באש פגזי נפיץ ועשן, והכוח הקדמי פונה ממש מתחת לאפם של המצרים. הקרב על "קדמת מיסורי" התנהל מצדו של צה"ל בכמה כוחות גדודיים, בלי פיקוד יעיל ומבלי שהם קיבלו משימות מוגדרות ומתואמות. כל גדוד לפי הבנתו וביוזמתו פעל בשטח, "נגח" את הקו המצרי בצורה זו או אחרת, ונסוג מבלי שנכבשה אף עמדה מצרית. היות שהקרב התנהל לאור היום בשטח פתוח, ולקציני ארטילריה הייתה תצפית טובה על המרחב, גם הארטילריה השתתפה בקרב בהפגזה כללית של הקו המצרי. עם חשיכה נסוגו המצרים, ציר טרטור נפתח לגרירת גשר הגלילים, וציר עכביש, שהיה הציר הלוגיסטי היחיד של כל המבצע, יצא מטווח הירי המצרי.

לקרבות האלה היו אפיונים ארטילריים מיוחדים. הפעולה הצריכה כמויות גדולות של תחמושת, ולהובילה ניתן היה רק על ציר "עכביש". כל משאית, שירדה מהציר הסלול, הסתכנה בשקיעה בחול. לכן, הסוללות נערכו כ"נקניק" לאורך הציר ובסמוך אליו. בתנאים רגילים פריסה כזו עלולה הייתה להיות הרת-אסון, אילו חיל האוויר המצרי גילה יוזמה ותקף לאורך ציר עכביש. בפועל, הסכנה לא התממשה. חשיבות עצומה הייתה לעובדה, שעכביש היה הציר הלוגיסטי היחיד של הצליחה ושל הכוח, שפעל ב"אפריקה". הציר היה סלול, אך בעל קיבולת נמוכה. בנפח התעבורה הכללי תפסה התחמושת מקום מרכזי, כצפוי במלחמה נורמלית. למזלנו, נמצא ממערב לתעלה מחסן דלק מצרי גדול, והוא שחרר את צה"ל, לפחות מהצורך להוביל דלק. זכות המידע המוקדם על קיומו של המחסן ועל הרעיון להשתמש בו שמורה לענף הקרקע באמ"ן/מחקר.

בשלב הראשון העביר צה"ל את כוחותיו לגדה המערבית על גבי רפסודות "רכות" (ז'ילואה –"תמסחים"), ועל גשר דוברות בשלב השני. בהמשך נמתח גשר הגלילים, ונבנה גשר דוברות נוסף. כל המרחב נשלט באש משני צדי התעלה. המצרים ירו על הכוחות החוצים, וביומיים חיסלו כמעט את כל הדוברות, ואתן ירדו למצולות גם שני טנקים. משום-מה, המעיטו המצרים לירות על הגשרים, והתרכזו באתרי הצליחה. קודם כל על ה"חצר" (ליד מעוז "מצמד" הנטוש), שדרכה נכנסו וחזרו הכוחות. הצפיפות ב"חצר" הייתה גדולה, ונראתה למצרים כהזדמנות קלאסית לכתוש את האויב. ואכן, ההפגזה המצרית גבתה קרבנות רבים, אם כי לא הפסיקה את המבצע. והיה לה גם פן אחר.

אחרי המלחמה עשו בחיל ההנדסה חישוב סטטיסטי והגיעו למסקנה, שלוּ התרכזו המצרים בהפגזת הגשרים עצמם, היו יכולים להוציא מכלל שירות את שני הגשרים (היחידים) של צה"ל בעשר דקות, ובכך יכלו לכתר את הכוחות, שצלחו את התעלה. אמנם, לא כל חישוב סטטיסטי מתממש במציאות, החישוב, כנראה, לא התחשב בעובדה, שלמצרים לא הייתה תצפית על הגשרים ועל ה"חצר", עקב סוללות העפר הגבוהות. לכן, ביצעו "ירי כללי על תא-השטח" בדומה לירי שלנו על צומת טרטור-לכסיקון.

גשר הדוברות אכן נקרע ביום הראשון להפגזת ה"חצר", אך לא מפגז. כוחות השריון שלנו לא אומנו לעבור על הגשרים. לאחר שהחלוץ של אוגדה 162 קיבל נאום מוטיווציה מתת-אלוף (דוביק) תמרי, סגן-מפקד האוגדה, עלו טנקים רבים מדי על הגשר בבת-אחת, ונסעו מהר מדי. הגשר נקרע, ותוקן. בהמשך, קיבל חיל ההנדסה אחריות על התנועה על הגשר, ואת הפיקוד הכללי על ה"חצר" נטל על עצמו תא"ל ג'קי אבן, סגן-מפקד אוגדה 143.

חלק מהארטילריה עבר לגדה המערבית, ולחם בכל הקרבות שם, בערך כפי שלחם לפני כן. לצליחה קדמו כמה רעיונות. אחד מהם היה, שהפיקוד המצרי יתמוטט, וזה לא קרה. רעיון אחר היה לכתר את ארמיה 3 (בגזרה הדרומית), ולהכריחה להיכנע. הארמיה כותרה, אך המסגרת המדינית העניקה לה אורך נשימה בלתי-מוגבל. רעיון שלישי – הכי מצומצם, ואולי הכי מעשי – לפגוע בפשיטות שריון בחומת הטילים, ולהחזיר את חופש הפעולה לחיל האוויר, שעדיין נתפס כמטה-הקסמים של הניצחון. כך, ראה את המבצע אריאל שרון, ובשישה-עשר באוקטובר בבוקר, בצל הקרבות הקשים, התלויים על חוט השערה, על הפרוזדור הצר ל"חצר", עברו ל"אפריקה" טנקים מחטיבה 421 מאוגדתו. הטנקים צלחו על גבי "תמסחים", כשטרם היה גשר של ממש. הסיכונים היו רבים, והטנקים פשטו בהפתעה על כמה בסיסי טילים, והשמידום. חומת הטילים הובקעה, אך לא נראה שהמהלך הביא למפנה קיצוני במערכה. לכאורה, התותחים, שעברו לגדה המערבית, יכלו לפגוע בבסיסי טילים נוספים בנוסח "בנדיגו", אבל פעולות כאלו לא היו.

לא הבאנו כאן תיאור מלא, אפילו לא בהיבט הארטילרי, של כל הקרבות. נשאר עדיין "סיפור התחמושת". כמסתבר, המטכ"ל היה מודע לבעיית המלאי, אך כתוצאה מניהול מלאי לקוי, כמעט מהימים הראשונים, השתררה הרגשה, "נגמרה לנו התחמושת". בפועל, היא נמצאה על המשאיות, בדרך בין המחסנים לחזיתות. המערכת שקעה בכאוס. את המצב הצילו נהגי המשאיות, שלא היססו להיכנס לשטח מוכה-אש עם המטען הצפוי להתפוצץ בכל רגע. הם לא קיבלו כתובת מדויקת, המפקדים בשטח חטפו לעצמם תחמושת כשיכלו לשים עליה את ידם. לקראת סוף המלחמה אזלו סוגים מסוימים של תחמושת ארטילרית.

קשה להעריך מה קרה בצד המצרי, נראה שברית-המועצות התארגנה מראש לביצוע גשר אספקה אווירי וגם ימי. ארצות-הברית לא יכלה להתחרות בכך ממרחקי האוקיינוס, ואילו ארצות אירופה ה"חופשית" סגרו את מחסני נאט"ו בפני מדינת ישראל. הייצור הישראלי בוודאי שלא היה יכול להושיע. לקראת סוף המלחמה, ארגנה ארצות-הברית רכבת אווירית, שמשמעותה, לפחות בתחום הארטילרי, הייתה יותר סמלית ממעשית: גדוד תותחים 155 מ"מ, למשל, מסוגל לירות מטען פגזים, שמוביל מטוס תובלה כבדC-5 "גלקסי", תוך שעה בערך.

הארטילריה של צה"ל לא סיפקה את מלוא התפוקה האפשרית, ובמיוחד בדרום. היו לכך סיבות רבות. ברמה הטקטית, כוחות הקרקע לא ידעו לשלב את התותחים בקרב, אולי אף לא הבינו את המשמעות האמיתית של סיוע ארטילרי. ברמה הגבוהה יותר רובץ האשם על הפיקוד העליון, כולל הדרג המדיני, שתכוננו למלחמה מהסוג הישן והמוכר, ואף לא ידעו ולא השכילו לשנות את התובנות תוך כדי מלחמה. הדילמות לא היו פשוטות, וגם בין כותבי, מאמר, זה חלוקות הדעות על התסריט המיטבי וגם על עצם השאלה, אם המלחמה הבאה הייתה בלתי-נמנעת. אך כולם יסכימו כנראה לקביעה הבסיסית: האויב נעשה רציני יותר, וצה"ל נדרש לראייה עמוקה יותר של המלחמה, כולל מרכיב האש – דהיינו, הארטילריה.

מלחמת ההתשה הייתה מעיקרה מלחמת הגנה, ובמלחמה שלאחריה לא היינו יכולים לדלג על שלב הבלימה, כפי שהצלחנו לעשות ב-1967. לוּ רק משום כך, ולמעשה מהרבה סיבות נוספות, אמורה הייתה הארטילריה להיות גורם חשוב יותר ושונה במהותו ממה שהייתה במלחמות הקודמות. נדרשו הכנות יסודיות – במישור הטכני, בהכנת מלאי תחמושת וכמובן גם במישור של תו"ל ושל אימון הכוחות המסתייעים בארטילריה. לגמרי לא במקרה, היחס לארטילריה נחשב למבחן המקצועיות של המפקדים הבכירים. הדרג הבכיר של צה"ל נכנס למבחן באוקטובר 1973, וקיבל ציון "נכשל".

מלחמת יום הכיפורים הייתה קשה לצה"ל, וקשה ומתסכלת מאוד לחיל התותחנים. היה ברור, שהיה כאן ליקוי גדול. לא במקרה דרש הציבור חקירה, וקיבל אותה בדמות ועדת אגרנט. ה"מחדל המודיעיני" נתפס במיוחד, כי היה קרוב לעין וללב, אף שלא תמיד העין והלב תופסים את הדברים החשובים. אחרי ה"הפתעה", נטבעו בדעת הציבור נושאים, הנוגעים בחסר כמותי, או בפיגור טכנולוגי. חלק מבעיות הארטילריה אכן נכנסו לקטגוריות הללו, אך הנושא המקצועי - קשר בין הארטילריה, כנותנת סיוע, לבין הכוח המסתייע, התגלה כהרבה פחות קליט, ובעצם לא הוצג לציבור, משום שהייתה בו פגיעה (כביכול) ב"גיבורי קו האש". יש פן נוסף: הציבור כמעט ונמנע מלחשוב על המלחמה הבאה, ולו רק מפני שהיֹה הייתה הבטחה ל"ילדה שלי קטנה", שהמלחמה אשר עברה תהיה "המלחמה האחרונה". אך הצבא אינו יכול להימנע מלחשוב על המלחמה הבאה. וָלא יהיה אסון.

חיל התותחנים לא נפל למלכודת זו. הוא הבין שעליו להשתפר. התותחנים דרשו ציוד חדש – והרבה, וגם קיבלו אותו. תוך שלוש שנים בלבד החיל גדל מ-25 ל-73 גדודים עם ציוד חדיש וטוב, תותחים מתנייעים 155 מ"מ 109-M אמריקניים. הזכות על כך שמורה לנתי שרוני, לקצין התותחנים הראשי, ולשמעון פרס, שר הביטחון אחרי המלחמה. מובן שגידול כזה הצריך הסבה מקצועית של הרבה מאוד של קצינים וחיילים, מפעל מסובך ודחוף בפני עצמו.

חיל התותחנים נכנס במלוא המרץ לעידן החידושים הטכנולוגיים והמחשוב, דרך רכש בחו"ל ובפיתוח עצמי. המכשור החדש הקל על הצד הטכני של התותחנות, כגון חישובים מסובכים של ירי פגז ראשון לטיווח. בהמשך, דיוק הפגיעה עבר קפיצת מדרגה, ופותחה "תחמושת חכמה" (שהיא גם יקרה). כך, התפתח שינוי מהותי בארטילריה, מנשק סטטיסטי בעיקרו, לחימוש מונחה מדויק. אולם אין בנמצא תרופה לכל מחלה, ובמיוחד בנושא חמקמק כמו מלחמה. ועל כל כבר נכתבו ספרים רבים. נציין אחד מהפרדוקסים האקטואליים: שימוש בתחמושת "חכמה ויקרה" מכוּון למלחמת הכרעה קצרה, אולם בשנים האחרונות האויב העיקרי שלנו הוא ארגונים פרה-צבאיים, שמנהלים נגדנו סוג של מלחמת התשה, בעיקר, בשיגור רקטות ובירי מרגמות. מטרת האויב להטריד, להפחיד ובדרך זו לפגוע בעורף הישראלי ברובד פסיכולוגי בעיקר. הירי עצמו הוא זול מאוד ואינו חייב להיות מדויק. ה"תשובה" – הפצצה מהאוויר, או ירי תחמושת "חכמה ויקרה" - יוצרת א-סימטריה שלא לטובת ישראל. עם זאת, שימוש בתחמושת "פשוטה וזולה" עלול לגרום לאבדות בקרב אוכלוסייה לא-לוחמת בצד שכנגד עם סכנה לגרירת המדינה למצבים בינלאומיים לא-נוחים.

מכל מקום, הקשר עם צרכני הסיוע יישאר תמיד מכריע עבור הארטילריה. כך, הדריך קתמ"ר את קציני הקישור של החיל (קש"א): "אל תחכו שהמפקד יפנה אליכם ויבקש לספק לו סיוע. אתם חייבים להכיר ולזכור את כוחות הארטילריה העומדים לרשותכם בכל רגע נתון. גם להבין את הקרב ולתכנן מראש את כמות האופציות להתערבות. אני מצפה מכם שתִפנו למפקד הקרבי ותִזמו את הסיוע הארטילרי". הדברים האלה הם המשך טבעי לססמה, "הפגז הראשון במטרה", אולם שניהם מופנים לחיל התותחנים פנימה. "שאלת הממשק" בין שתי הזרועות בצבא ניתנת לפתרון רק במאמץ משותף משני הכיוונים.

למלחמת שלום הגליל נכנס החיל עם 87 גדודים (לעומת 25 גדודים ביום הכיפורים). הלקחים הופקו: תורגלו ריכוזי אש של כמה אגדים על מטרה אחת בטיווח וירטואלי של קנה אחד, ובעקבותיו ריכוז אש מדויק על-ידי עשרים גדודים, בהפתעה בפתיחה באש במטח; כל הצוותים בחיל תרגלו ירי בכינון ישיר; נעשה שימוש ותרגול של כל סוגי התחמושת, ובכלל זה מצרר, רסיק-אוויר עם מרעומים אלקטרוניים, רקטות ארטילריות עם ראש מצרר; מחשוב מלא; ועוד חידושים רבים, כמו שימוש במזל"טים. במלחמת שלום הגליל הוכנסו ללבנון 32 גדודי ארטילריה עם פתיחת המלחמה, ועוד שמונה-עשר גדודים לאבטחת אגף ברמת הגולן.

במיוחד יש לציין את הסיוע לנחיתה באוואלי של אוגדת עמוס ירון, כאשר גדוד תותחים 175 מ"מ, שהתפרס במרג' עיון, טיווח מטרות באוואלי, ממנרה, ב"שילם" – מכשיר טיווח חדשני ויחידני, שרשמית טרם נקלט בצה"ל באותו הזמן. דוגמה אחרת היא "ארגז-האש" בקרב סולטן יעקוב. גדוד שריון נכנס למלכודת סורית, כותר, ועמד בסכנת השמדה. את הגדוד הצילו התותחנים, כשמפקד הארטילריה של הגיס ריכז שמונה-עשר גדודים וחצי של אש כבדה, כולל משגרי-רקטות "חביב". בשלב הבא והמיידי, שונתה תוכנית הירי ל"ארגז-אש" סביב טנקי הגדוד, שפרצו וחברו לכוחותינו. כך צריכה לפעול ארטילריה, וזאת המשמעות של "אגרוף ארטילרי". שוב, יש להדגיש, הארטילריה לא שותפה בהתקדמות אותו גדוד לתוך המלכודת. במלחמה שלום הגליל לא נמצאו ריכוזי שריון דוגמת ב"עמק הבכא" ב-1973. לכן, אמצעי החימוש, שפותח נגדם (רקטה ארטילרית "חביב" 290 מ"מ, המכילה 1,100 פצצונות נ"ט), נשארה לכאורה בלתי-נדרשת. במקום ריכוזי טנקים התגלו ריכוזי ארטילריה של הצבא הסורי, ורקטות "חביב" נורו עליהם, והתוצאות היו מצוינות. התברר, שהחימוש יותר אוניברסלי ממה שחשבו.

יש לזכור, ארטילריה אינה מטה-הקסם של המלחמה, וספק גדול אם קיים מטה-קסם כלל. לעומת זאת, ארטילריה היא זרוע חיונית ביותר במערך הצבאי, וכך תישאר, כל עוד נושא "גוי אל גוי חרב", כולל חרב הטרור. ועד אז ראוי ביותר "ללמוד מלחמה".

________

[בפרק הבא: מג"ד בהפתעה – סיפורו של עמי מורג.]

1. לימים ינחה אביגדור קהלני את סדרת התוכניות, "אני נשבע לך", בגלי צה"ל. בתוכניות הללו ראיין רבים, שהשתתפו במלחמה, אך לא מצא, ולו תותחן אחד, שהיה, לדעתו, "ראוי לראיון".
2. קש"א לא נלקח לקבוצת פקודות; לקש"א לא היו מפה, מכשיר-קשר וכו'.
3. על החילוצים – ראו במאמריו של עוזי בן-צבי בספר, "ניצחון בסבירות נמוכה", שפורסמו באתר הזה, לפני כחודש.