קרבות שהתחוללו ב-21-20 באפריל בניצנים ובבית-דראס לא פקחו את עיני מפקד חטיבת "גבעתי", שמעון אבידן, ואת עיני אנשי מטהו, לגבי חשיבות כביש החוף וחשיבות ניצנים באסטרטגיה הערבית. הם לא נקטו באמצעים הנדרשים לחיזוק הקיבוץ וגזרתו. תנאי המצור הקשים פגעו קשות במורל של חברי המשק וגם של לוחמי מחלקת גדוד 53, בפיקודו של שוורצשטיין, והם איימו לשבות רעב. היו תלונות שמפקדים בכירים אינם מבקרים בקיבוץ, כדי לעמוד על המצב הקשה ולפעול להקלתו.

על האווירה במשק לאחר פרשת שיירת ניצנים, כתבו חברי ניצנים באתר של הקיבוץ: "ניצנים הייתה נקודה מבודדת ומנותקת, שרק מטוס הגיע אליה מפעם לפעם והשליך אספקה. הרגשת הבדידות והניתוק קיננה בלב האנשים. ואם חברי הקבוצה השלימו עם גורלם זה, הרי לאנשי מחלקת התגבורת קשה היה להשלים עם בדידותם והתמרמרו על כך. הם לא רצו להבין מדוע אין אנשי מטה גדודם פוקדים אותם בביקור; מדוע אינם מקבלים מזון טוב, מכתבים, עיתונים, סיגריות וחופשות, כמו כל מגויס אחר. התמרמרות זו גברה מיום ליום, עד שיום אחד הודיעו למפקדם,¹ כי הם עומדים לפתוח בשביתת רעב עד לתיקון המצב.

"המפקד מנע אותם מכך, בשכנעו אותם בדברים נוגעים ללב, שדרך זו אינה יאה, ובהבטיחו להם כי יעשה הכול כדי להביא את טענותיהם לפני המג"ד.

"כשהגיעו הדברים לאוזני פונדק, נטל עמו כתה מוגברת ויצא עמה ברגל אל הנקודה הנצורה. הכתה הגיעה לניצנים בחצות לילה, אור ליום ה-3 במאי. בו בלילה כינס המג"ד את אנשי ניצנים ואנשי המחלקה ושוחח עמם על המצב.

"הוא הסביר את הקשיים הכרוכים בהסרה מידית של המצור מעל ניצנים, והוסיף כי עד עתה לא נעזבה שום נקודה ולא נשכחה מלב מגיני היישוב. בינתיים, הסביר, עלינו להתאזר בסבלנות ולהחזיק מעמד. באשר לאספקה, הודיע: 'כבר בבוקר המחרת תגיע לניצנים שיירה בת 5 משוריינים עם אספקה לשבועיים'. ואכן, בשעה שש בבוקר נכנסה השיירה לחצר, הביאה אספקה חדשה, והעיקר – סיגריות ועיתונים. כשיצאה השיירה בחזרה, עם המג"ד ומלוויה, נתקלו במחסום. הנהגים תמרנו תחת אש בשבילי עפר, והצליחו לחזור לקיבוץ. בלילה חזר פונדק ברגל, עם פקודיו, לבאר-טוביה. המשוריינים נותרו בניצנים".


בעדותו לוועדת החקירה בפרשת ניצנים, אחרי המלחמה, ב-1949, אמר יצחק פונדק: "תכנוני החלוקה הוציאו את ניצנים, גת וגלאון, מהשטח היהודי, ובגלל זה היישובים האלה הרגישו את עצמם ברע, במיוחד גת וניצנים. אנשי גלאון אף פעם לא באו בטענות. מדבריהם של אנשי ניצנים וגת אפשר היה להרגיש שאין הם רואים את הצורך בישיבתם במקום. באתי עם כתה לניצנים. מצב-הרוח ביישוב היה רע. טענו על הזנחה, שאין נשק, אין מוקשים, יש לאויב אפשרויות קלות לגישה, וכדומה. המצב בכלכלה היה קשה. אספקה פעם בשבוע תוך קשיים ולעתים גם קרבות. הנקודה הייתה, מבחינת הרוח, אחת החלשות, למרות שעשו מאמצים גדולים להחזיק ולהשיג את הדרוש. אבל היישוב לא היה מגובש מבחינה אנושית וחברתית. הוסבר להם כי במגמתנו לכבוש את בית-דראס, ולהשיג על-ידי כך קשר ותחבורה תקינה".²

פונדק: "קרייזלר השלים את המשימה בשיירת ניצנים בעוז ובאומץ רב, ומן הראוי היה שאציין זאת בכל דרכי הפיקוד של הגדוד. אולם בגדוד טרם חולקו אותות הצטיינות. קיבלתי את דיווחו של ניר כעובדה קיימת, למרות שנראה היה בעיני שאם אכן הייתה ניצנים מותקפת קשה, למה לא השאיר הקמב"ץ את המ"פ לפקד על הגנת ניצנים, בעוד הוא עצמו אמור היה לפקד על המשימה העיקרית – חילוץ השיירה במחנה הבריטי הנטוש, חסה. עם הזמן, מעמדו של קרייזלר בגדוד הלך והדרדר. באותו הזמן לא הייתי ער לכך שזאת הייתה פעולת חתרנות של נחמן ניר, כדי לסלק מהגדוד את מפקד הפלוגה שנכח בהתנהגותו הפחדנית, אך נהג באבירות ולא אמר דבר. כעבור כמה שבועות הדחתי אותו, לבושתי, מתפקידו, ואת מקומו בפלוגה תפס יוסקה גבע,³ ששירת יחד עם ניר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. קרייזלר ראה בצדק כי גמלו לו רעה תחת טובה, והיגר לארצות-הברית.

"בשנת 2003 הגיע לידי תיאור בכתב על קרב השיירה במחנה חסה. מהחומר הזה הבנתי שהדוח שקיבלתי מהקמב"ץ היה שקרי, והענשתי את קרייזלר בטעות. באותה שנה הייתי בחופשה בפלורידה שבארצות-הברית. טסתי לניו-יורק ואחרי הנחיתה חייגתי את המספר. 'מדבר המג"ד שלך מ-48', אני מוכרח לראות אותך לכמה דקות בעניין חשוב ביותר'. 'בשום אופן לא מוכן לפגוש אותך', השיב קרייזלר. "אתה לגמרי צודק, אבל באתי לבקש סליחה", אמרתי. "השתררה דממה. שמעתי שהוא מתייעץ עם אשתו, ואז הוא חזר אליי, 'אני מוכן, אבל כשתגיע, בבקשה אל תיבהל מהפנים שלי שהן עקומות. חטפתי אירוע מוחי קטן', הוא הזהיר. מיהרתי אליו, הוא גר בבית מפואר בקומה 16, כל מנהטן פרושה לפניו. תיארתי לו מה ואיך התברר לי, 'העפתי אותך שלא בצדק על סמך דיווחים שקריים של קצין שלא היה מאוהדיך. אני מצטער. אתה היית בין גיבורי הקרב ואני הרסתי את חייך. העניין הזה רובץ עלי ולא נותן לי מנוח. מוכן לסלוח לי?'

"כמובן שקרייזלר לא הסכים. פה התערבה אשתו, שהייתה הרבה יותר צעירה ממנו. היא אמרה לי שהיא מכירה טוב מאוד את הפרשה, ובעלה לא שכח לרגע את העוול שנגרם לו, בגלל ההדחה. החברים נטשו אותו והוא התקשה למצוא מקום עבודה; ולכן, עזב את הארץ – אבל לחשוב שהמג"ד יבוא בערוב ימיו במיוחד לניו-יורק כדי לבקש סליחה, זה כבר בלתי נתפש. אל תלחץ עליו, היא ביקשה. ישבנו ושוחחנו, הוא בכה ואני בכיתי, נפרדנו מבלי שהוא הסכים למחול לי אבל זה עוד יגיע, אני מייחל. 'את החלטתנו נעביר לך בכתב', הבטיחה אשתו, בטרם נטרקה הדלת מאחוריי".⁴

נחמן ניר סירב לשוחח עם המחבר על שיירת ניצנים.⁵

מאז קרב שיירת ניצנים לא חדלו הערבים מלהטריד באש את הקיבוץ ואת התחבורה אליו. חמישה ימים אחרי קרב השיירה תקפו שוב אנשי טארק ביי את המשק וניסו לפוצץ מעביר-מים, מתוך כוונה לחסום את הדרך אליו. התוקפים נהדפו. המקלען יהודה גוטליבובסקי (ידק), שנפצע בקרב השיירה ושרד, נהרג מחילופי-האש כשעלה לעמדת תצפית. האבדות השרו אווירה קשה על החברים, שהייתה להם תחושה כי גורלם נחרץ.

למחרת שיגר המג"ד יצחק פונדק לניצנים את מחלקה 7 מפלוגה ג', בפיקודו של אברהם שוורצשטיין, לאחר שסיימה את אימוני הטירונות. חברי ניצנים כינו אותה "הישנה", לעומת מחלקת טירונים שנשלחה למשק להתאמן בו, מאוחר יותר. ביומן "הישנה" נכתב: "מיד אחרי בואנו לניצנים החלו ערביי הכפרים הסמוכים, שעשו בסביבה כבתוך שלהם, לצלוף על המשק. היריות לא היו בחינת חידוש לאנשי המקום, אך לרבים מאנשינו שימשו מבחן אש ראשון".

למחרת ירו אנשי המחלקה על מכונית ערבית שנסעה על כביש החוף. מאז, "לילה, לילה יצאנו להנחתת מכות-נגד על בסיסי התוקפים, ויום-יום הטרדנו את תחבורתם. כן יצאנו למארבים שבעזרתם סיכלנו לא פעם את מזימות האויב ואילצנו אותו להתרחק מסביבת המשק".⁶

משה הנפליק, סגן מפקד המחלקה, העיד: "הנקודה הותקפה יום-יום על-ידי יחידות מהסביבה. יצאנו לפעולות ולמארבים, והסביבה שקטה קצת. תוך זה התאמנה המחלקה. במשך חודש היה מחסור של סיגריות ואוכל, בגלל קשיי הכנסת שיירות אספקה".⁷

הפגיעות של לוחמי ניצנים בתחבורה הערבית על כביש החוף, בכבישי גישה לכפרים ובבסיסי הערבים, הפכו את ניצנים ליעד אסטרטגי לחיסול. המטכ"ל המצרי שלח לארץ-ישראל את הגנרל המצרי עבד אלואחד סיבל ברק, שריכז את פעולות המפקדים המקומיים. לקראת הכרזת העצמאות של ישראל ופלישת צבא מצרים, הוא החשיב ביותר את חופש התנועה על כביש החוף, בין עזה לתל אביב. ניצנים הייתה כעצם בגרון על הציר האסטרטגי הזה. בפגישת המפקדים המקומיים עם הגנרל המצרי הוחלט להשמיד את ניצנים.⁸

שמעון אבידן ואנשי מטהו לא הבינו את חשיבות כביש החוף לתוכניות המלחמה המצרית ואת הסכנות הנשקפות לניצנים. בשנת 2000 פרסם פונדק את ספרו, חמש משימות. בפרק "מחדלי חטיבת 'גבעתי' בתש"ח", כתב פונדק: "עד היום אינני מבין מדוע סברו המח"ט ומטהו שהמצרים ינועו לתל אביב בציר מג'דל-ג'וליס-רחובות, כאשר ציר החוף, מעזה ועד לעיינות, היה כולו בשליטה ערבית, ומשם לתל אביב מספר קילומטרים בלבד. קיבוץ ניצנים היה היישוב היהודי היחיד בציר הזה. שגיאה זו בהחלטת המח"ט ומטהו, הייתה פטאלית. כידוע, נעו המצרים בציר החוף. מפקדת החטיבה טעתה בגדול: הוחלט לבנות מערך ביצורים ליד כפר-ורבורג, והחטיבה השקיעה בו את מיטב האמצעים. יצקה גושי בטון, בנתה גדרות תיל, הניחה מוקשים וריכזה חביות מלאות חומר דליק, שניתן היה לפוצצם על שריון מצרי מתקדם. הוחלט לפוצץ בכביש החוף את אחד הגשרים בוואדי אשדוד (גשר עד-הלום) ולא כל דבר נוסף. ניצנים נשארה מבודדת".⁹

1. אברהם שוורצשטיין.
2. ארכיון צה"ל, תיק 182/129/1951, עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות יצחק פונדק, אפריל 1949.
3. התקדם לדרגת אלוף בצה"ל. היה אלוף פיקוד המרכז בשנים 1966-1960 במלחמת ששת הימים היה נספח צבאי בארצות-הברית ובקנדה. שימש כמבקר מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה והיה יושב-ראש הוועדה המנהלת של הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפאל) בשנים 1992-1985.
4. פונדק, שם, גדוד 53, שם, עמ' 102-99; אביחי בקר, "באתי לבקש סליחה", (ראיון עם יצחק פונדק) הארץ, 20 באפריל 2004.
5. שיחת טלפון עם נחמן ניר.
6. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 290-289; שאול אילני ברב-השיח הנ"ל.
7. ארכיון צה"ל, תיק 182/129/1951, עדויות בוועדת החקירה בפרשת ניצנים, עדות משה הנפליק, אפריל 1949.
8. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 291.
9. פונדק, חמש משימות, עמ' 150. יצחק פונדק הוא אחד המפקדים הבכירים היחידים בכל מלחמות ישראל, שכתב על מחדלי העוצבה, שבה שירת. הדבר מקנה משנה-תוקף לעדותו.