האמנית, תמי עמית, מציגה תערוכה חדשה. בתערוכה יוצגו צילומים בהשפעת הקולנוע של שנות החמישים ועבודת וידאו ארט שהוכנה במיוחד לתערוכה. חלק מהצילומים האמנותיים של תמי בוימו בהשראת הבימאים אלפרד היצ'קוק ודיוויד לינץ. את התערוכה ילווה ספר אמן בעל אותו שם אשר יצא לאור בהוצאת "מונוגרפיק" היוקרתית.
פתיחה בתאריך 27.03.08 בגלריה Raw-Art תערוכת היחיד השלישית של האמנת תמי עמית.
השם של התערוכה והספר קושר את העבודה של האמנית תמי עמית למסורות קולנועיות (תמונה בתנועה). על-רקע זה אפשר להבין את העבודה של עמית ביחס לקנה מידה של הפקת אופנה וקולנוע כמו גם ביחס לצילום מתעד שהתבצע בתוך סט-אפ של הפקת אופנה, תוך כדי צילום. בניגוד לקולנוע, הצילום של תמי עמית הוא מצבור של רסיסי סצנות, יותר מאשר סיפור כולל עם התחלה אמצע וסוף.
הצילום של האמנית מניח ריבוי של מצלמות: היא מביימת סצנה ומצלמת אותה כאילו "מהצד", באופן "לא רשמי", באופן כזה שמאפשר לחשוב על צילומים נוספים של אותה סצנה, שנלקחו באותו זמן, מזוויות שונות משלה. עמית מתגנבת אל הסצנות שהיא עצמה ביימה, ומעלה על פני השטח את שאלת מעמדה ומעמד מצלמתה ביחס לכל אחת מהן: האם היא בפנים או בחוץ, האם המצולמים רואים אותה, האם היא חלק אינטגראלי מהסצנה או נוכחות ופעילות עודפות ביחס אליה; האם היא ארגנה את התנאים להיווצרות הסצנה, או הצטרפה אליה לאחר שנוצרה.
הדמויות המצולמות, נשים ברובן, מצויות במצב של ציפייה, של היכון, כאילו קריאת ה"אקשן" של הבמאי, במקרה הנוכחי עמית בעצמה, לא יצאה לדרכה. הדימויים טעונים במסתורין, במוזרות, ומוזנים על-ידי "חורים" בסיפור. האווירה נשלטת על-ידי מה שלא נאמר, לא מדווח. לנו, הצופים, נותר להישאר רחוקים, ולמרות הרזולוציה הגבוהה של הדימויים, ההיפר ריאליזם שלהם, העבודות משדרות חוסר נגישות, חוסר אפשרות לדעת.
