יש ימים בהם הרוח נושב מכיוון הים וריח הדגים עולה וצף בבית.
ריח הצ'יפס המטוגן בשמן ממוחזר עולה מעלה ומתערבב עם ריח הדגים והים.
אני יושב במרפסת וצופה בעוברי האורח. תוהה מי הוא מי ומה הוא באמת עושה שם.
באותו יום ישבתי שעות מביט בים הכחול נטול הגלים ובאופק נצפו מספר מפרשיות המשייטות להן בים הפתוח. את שלוותי הפרה דמות אשר פסעה לה לעבר מי הים בבטחה. דמות אישה בעלת שיער ארוך ובהיר. יותר מזה לא יכולתי לראות מהמרחק בו הייתה מרפסת ביתי.
תחושת בטני בשרה לי רעות. באופן אינסטינקטיבי לחלוטין אחזתי במפתחות ביתי ורצתי לעבר חדר המדרגות.
המעלית לא הייתה בשימוש, באותו היום, היא התקלקלה ערב לפני. רצתי מהר ככל יכולתי, מטה. את כל חמשת הקומות. הגעתי אל הכביש ורצתי. משמאלי הגיחה מכונית וכמעט התנגשה בי. עברתי את הכביש, חציתי את אי התנועה אל הכביש השני. מימיני נשמעה צפירה ממושכת של מכונית המגיחה לעברי, אך, זה כלל לא הפריע לי והמשכתי לרוץ. רצתי במדרגות לעבר הירידה אל הים תר אחר אותה אישה שנצפתה על ידי.
ראיתי מעט אנשים באזור מתגודדים ורצתי לעברם. האישה לא הייתה שם, על החוף. שמעתי אותם צועקים... היא טובעת... רצתי אל תוך המים, ליבי הולם בחוזקה. ושחיתי בכל מרצי לעבר האזור שהנחתי לשם היא פסעה. צללתי. מחפש אותה. עיניי צרבו. עליתי מעלה מידי פעם לשאוף חמצן ושוב, צללתי. הקרקע נשמטה מתחתיי. המים הפכו עמוקים יותר ויותר. מרחוק ראיתי גוש על הקרקעית. צללתי לעברו. שיערה נמשך מעלה. זיהיתי אותה.
ניסיתי למשות אותה מן המים. משכתי אותה מעלה. ליבי הולם בחוזקה. רק מחשבה אחת ריצדה בראשי: אנא, תחיי, אנא.
העליתי אותה מעלה, היא לא נשמה. חיפשתי יציבות ובו בזמן מנסה להנשימה. משלא עלה בידי, סחבתי אותה לכיוון החוף. דקות אלו נראו כמו שעות. משהגענו לחוף, ניסיתי להוציא שאריות מים ממנה, הנשמתי אותה עוד ועוד, לא נכנע. מסביב, האנשים צעקו: עזוב, מד"א בדרך, היא איננה. אך אני לא נכנעתי. המשכתי עוד ועוד ועוד.
סירנה של מד"א נשמעה. הנה. הם הגיעו, עזוב... אבוד... צעקו. ואז, באורח פלא, האישה החלה להשתעל. היא פלטה מים ואני המשכתי לסייע לה לנשום. מד"א המשיכו את הטיפול.
ביקשתי להצטרף אליהם לבית החולים. הפרמדיק שאל אותי אם אני קרוב משפחה, אם אני יודע מה שמה. עניתי שלא. אני לא מכיר אותה. הוא סירב לי.
לקחו אותם לבית החולים. עליתי לביתי, רגליי בקושי רב נשאו אותי במעלה חמשת הקומות, אל דירתי. ישבתי במרפסת בוהה אל עבר הים, תוהה, מי היא, מה הניא אותה לעשות מעשה כה מצער, ליטול בעצמה את חייה, כל כך יפה.
לאחר כשעה החלטתי שאסע לבית החולים. הרי זה ברור שרק לבית החולים וולפסון יכלו לקחתה. הגעתי לוולפסון. שאלתי אם הגיע ניצולה מטביעה. היא אושפזה בטיפול נמרץ. חיכיתי שהיא תתעורר. טשטשו אותה כדי שתישן. ישנתי שם כל הלילה.
בבוקר היא התעוררה: עיניים חומות כהות, עור בהיר, שיער בהיר, ארוך וגלי, פני מלאך. התאהבתי בה מיד. למעשה, התאהבתי בה עוד כשראיתי אותה על החוף, בלי לראות את פניה. היא שאלה אותי מה קרה ואיך הגיעה לשם. ביקשתי ממנה שתנוח ואספר לה אחר כך.
במהלך היום נזכרה בפרטים ובכתה בלי סוף.
תהילה. זה היה שמה. שהתה בבית החולים מספר ימים. במהלך כל אותם ימים ישבתי לצידה רוב שעות היום. לאחר ארבעה או חמישה ימים היא הביטה בי ואמרה לי: "מוזר... החיים מוזרים. תביא לי מראה קטנה". הבאתי. היא ביקשה שאניח את ראשי ליד ראשה הנחתי.
הבטנו שנינו במראה. היא אישה. אני גבר. אבל, משהו שם היה דומה. הבטנו זה בזו וחייכנו.
היא סיפרה לי שהיא גדלה אצל זוג אנשים נחמד אשר נתנו לה כל מה שרק רצתה. לא היה חסר לה דבר. לפני שנה וחצי אמה נפטרה לאחר מחלה קשה. אך, לפני שנפטרה סיפרה לתהילה שהיא מאומצת. תהילה הייתה המומה מעצם הידיעה כל השנים חשבה לעצמה איך זה שאין לה אח או אחות. היא החליטה שהיא פותחת את תיק האימוץ.
לקח לה הרבה מאוד זמן, אך בסופו של דבר הצליחה.
היא גילתה שהוריה הביולוגיים היו נשואים בזמן שמסרו אותה לאימוץ. היא חיפשה תשובה לשאלה מדוע מסרו אותה. למה לא השאירו אותה איתם, למה לא אהבו אותה? היא איתרה את אימה הביולוגית והזדהתה בפניה. בטלפון. היא ביקשה להיפגש איתה. אך זו לא הסכימה.
התשובה היחידה שהיא קיבלה היא שהם מעולם לא רצו בת. שבת זה נטל על המשפחה והיא שמחה מאוד שמסרה אותה לאימוץ.
לי היו עוד שני אחים. כשהייתי בן חמש נולדו להוריי זוג תאומים. אך אחד מת במהלך הלידה. הבטתי בה. אחזתי במראה. הנחתי את ראשי לידה והבטתי בשנינו. שאלתי אותה איך קוראים לאימה הביולוגית. בליבי התפללתי שלא תגיד רחל.
אך היא ענתה: "רחל".
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
