בדרך מבית הספר לביתי נשמעה צפירת אזעקה. כולם מיהרו למקלטים. נכנסתי במהירות למרחב המוגן ליד בית הספר, התיישבתי מבוהלת בפינה והתבוננתי סביב. לנגד עיניי שרר אי-סדר רב, עולם הפוך ממש: היה במקום הרבה רעש והמולה. נלחצתי מאוד.
מולי ישב לו בשקט איש זקן. דומה כי לא היה אכפת לו מההמולה. הוא החזיק בידו ספר וקרא. הבנתי שהספר מרתק אותו. לפתע הוא הרים את עיניו מהספר ונעץ בי מבט.
חשתי במבטו משהו מיוחד. לא ידעתי בדיוק מה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו: "אתה יודע איך להסתדר בבלגן הזה?". הוא שתק ושוב שקע בקריאה. אחרי שניות מספר שררו במקום סדר ושקט מופתי.
"אתה עשית את זה?" שאלתי. הוא המשיך בשתיקתו. חשבתי שהוא אילם. שאלתי בנימוס: "אתה יודע לדבר?". "כן, אני יודע לדבר," הוא ענה, "ואני הוא זה שיודע לעשות סדר בכל בלגן. מה שמך?" הוא שאל. "קוראים לי מעיין, ואיך קוראים לך?". "שמי אור," הוא ענה. התיישבתי לידו. הוא אמר שאת הסדר בבלגן עושה הספר שהוא קורא, ושלספר יש את הכוח לשנות וליצור דברים."
פתאום נשמעה צפירת ההרגעה. קמתי ממקומי, ואז אמר האיש: "אני זקן מאוד, ואני אשמח מאוד להעביר לידייך את הספר הזה". שמחתי. קיבלתי ממנו את הספר, והאיש פנה לדרכו. כשהגעתי הביתה התחלתי מיד בקריאה. הספר סִקרן אותי מאוד, כנראה באותה מידה שהוא עניין את הזקן, שלא הספקתי אפילו להודות לו.
המשכתי לקרוא, והבנתי שהודות לו גיליתי את תענוגות הקריאה. אכן, יש בכוחו של הספר לסדר בלגן, לשנות וליצור דברים. מאז אני לא יכולה להינתק מהקסם שבסיפור. בכל פעם שאני שוקעת בקריאה, אני אומרת בלבי: "המון תודה לך, איש זקן!"
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
