באחד הימים, כאשר זרחה השמש ומזג האוויר היה נעים, יצאתי לגינה כדי לטפל בפרחים ובעצים, וראיתי שם פרח אדום ויפה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו: "מאין לך הצבע היפה?", "זה מאלוהים," הוא ענה לי בחיוך. "אתה מרוצה מהחיים שלך בגן?", "כן, למה לא?" הוא ענה, "אני מרוצה מאוד". "אבל אנשים כאן יכולים לקטוף אותך מתי שירצו, ואתה תמות". "נכון," הוא אמר, "אבל בסוף כולנו נמות. גם אתם, בני האדם, גם לכם יש סוף."
"אבל," אמרתי, "אנחנו, בני האדם, יכולים לנוע ממקום למקום ולא נשארים כמוך, תקועים באותו מקום בלי לזוז". "למה לי לזוז ולנוע?! פרפרים באים אליי ואני שומע מהם את חדשות הכפר. גם דבורים עפות ומזמזמות סביבי כל הזמן. לפעמים גם באים אליי חתן וכלה כדי להצטלם לידי, ומהם אני שומע לחישות של אהבה.
אני גם נמצא בהרבה אלבומי תמונות וזיכרונות. אנשים קונים פרחים יפים כמוני כמתנות לאירועים משמחים, ואני סמל האהבה של אנשים
אוהבים". אחרי ששמעתי את התשובות של הפרח הבנתי שכמוהו מרגיש כל צמח או עץ, והעיקר - למדתי שכולנו צריכים להודות לאלוהים על מה שיש לנו בחיים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
