עֵת לְדַבֵּר

לא אני ולא אַתְּ נועדנו
לאהבות שקטות ויציבוֹת
שלא קורה בן שום שינוי שהוא
מרגע שנולדו ועד שהן גוועות

שלא רק לא קורה בן שום שינוי:
הן מְקַבּעוֹת וּמְאַבּנוֹת
אֶת הרצון והיכולת לְשַנּוֹת
עד שהכול הופך צפוי

וגם אִם הרשות עוד נתונה
היא נשארת כמו רכוש נטוש
שלא שׁוּמַר – גם לא פּוּנָה
והתכסה אבק מֵאִי-שימוש.

גם אני וגם את נועדנו
כניראה להיות רָטוֹשִׁים
וככה לא פעם הִגענו
לְמצב שאין מה להפסיד

ומצב שאין מה להפסיד
יש בו כוח בראשיתי
שעשוי לברוא עולמות
ועלול להרוס עולמות

וזה מה שיש בידינו
נכון לָעֵת הזאת:
כוח לברוא עולמות
או להרוס עולמות –

לדוֹרְשֵׁי טובתנו
יש לְמה לְקַווֹת.
לחוֹרְשֵׁי רעתנו
יש מִמה לַחֲרוד.