עודני רק ילד של שלוות השדות
בקיבוץ בעמק לרגלי גלבוע.
אני חי בבועה של העולם הטוב
ארמניה בנפשי וגורל משותף.
ואני רק ילד שפוקד ספריה
בישוב מנומנם, חי על עמל כפיו.
קורא את סרויאן "קומדיה אנושית"
אך חושב על גורל, "טרגדיה ארמנית"..
מול אטלס של מפות ומדינה ארמנית
של נופים וחמדה ומורשת קדומים,
אצבעי רוטטת ובלב רק צער
אך בייאוש הצורב מקננת תקווה.
מועדון מוזיקה וצלילי חצ'טוריאן
"ספרקטוס" כסמל לניתוק הכבלים,
הוא גיבור ארמני הלוחם בטורקים,
ושואף לחרות שעלתה לו בדם.
ואני רק ילד שחושב על שנאה
הטבועה באדם כמו יצר מולד,
שמצאה לה קורבן בעמי, בעמכם
הנושאים את הנס, אהבה, אמונה.
ואני עוד ילד פוגש בם ראשונה
ניצולי השואה, אוד מוצל משריפה,
הם פליטי השנאה על קיום האדם
בביתם בקיבוץ שהצית בם חיים
ואני רק ילד כשקראתי אתכם,
על סבל וגבורה השמדה ורוע
ומסע המוות אל מדבר ללא אל
ארבעים הימים על פסגת מוסא-דאג
ואני רק חייל העומד ראשונה
מול שער כנסייה, זעקת הדממה,
הר ציון וקברים של פליטי ארמניה
שמצאו כאן סוף-סוף מנוחה אחרונה
ואני כבר בוגר וחבר בארגון
של תנועה מנחילה של לקחי השואה
כל שנה כאן עומד ונושא מחאה,
על דחיקת זיכרון של שואת ארמניה.
מול צביעות מדינית, יחסים עכורים.
מנהיגות רופסת מול קדושת החיים,
מבקש לי אחדות וגורל רק אחד
ארמנים ויהודים עם אותה ברית אחים.
פותח לי מילון ומעיין בכתובים,
על קווי הדימיון ארמנים ויהודים,
בני הדת והלאום, ערכים מוגדרים.
שני עמים תאומים של פרעות וגם שמד
שעלו מן האש ונשמה באפם.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
