שתי עיניים כחולות וגדולות,
כמיימיו הצלולים של האוקיינוס השקט.
שתי עיניים שלא רואות,
את האחר, את החסר,
ושקועות רק בתוך עצמך...
אילו רק קצת היית מביטה,
אל שתי עיניים ירוקות של חברתך...
אולי היית רואה,
שהיא הייתה זקוקה לך,
ואילו את,
הסטת מבטך והתכנסת בתוכך.
ובכל דבר הפנת רק אצבע שמאשימה -
רק אותי.
ובכל טעויותייך שלא ראית,
פשוט נעלמת ולא היית.
לשם מה ניתנו לך עיניים?
אם דרכן את לא מביטה?
ולא סתם עיניים פשוטות,
עיניים שאת נשמתך משקפות.
עיניים צלולות ויפות - כמו ליבך.
אך מביטה בעינייך,
כבר לא רואה את יופייך,
הסתרת אותו בתחתית ליבך,
הותרת אותו זועק לצלילי מכאובך,
הטבעת אותו עמוק בביצה של עצבותך
