בטקלן

מישהו חולם בלילה על בלט של אפלה

מול אולם בו צללים יושבים דומם ומכחילים,

ומלאכים במסכות חיוורות שותקים במקהלה

ובידיהם נרות כבויים מתחת לאהילים.


מישהו חולם בלילה על קונצרט בין הקברים

מול שורות שותקות של מצבות בלי אותיות,

ומתים שאין להם מקום עומדים במעברים

להקשיב דומם למה שלא יכול להיות.


מישהו יקום בבוקר וישאל נפשו לצאת

מן האור המתעתע של היום המסנוור,

ותמיד תהיה איילת תמימה אחת חוצית

את הדרך בה ינוס שוב אל לילו עיוור.


מישהו יבא בערב וירים את המסך

ועיניה הגדולות של האיילת מביטות

מן הבמה ובאישוניה דמות של שה אחוז בסבך

ושתיים דמעות חיות מבין ריסיה מרטיטות