מדינה שלי כאובה,
אני מרכינה ראש בבושה,
בכאב, תסכול וחמלה,
על החלש המופקר בה.
הזקן ללא סיעוד ועזרה,
הילדים המוכים בתוך המשפחה,
האשה שמפלט אין לה מהמכה-בעלה,
ובעלי חיים כה רבים שמתים בסבל נורא.
אפרוחים שלמוות מרוסקים במכונה,
אווז מפוטם נגד החוק עד קריסה,
אלפי חיות מעבדה, כל יום, כל שנה, כל דקה,
והחזירים שצה"ל מפוצץ ללא חמלה ואבחנה.
אין משפחה שביגון ושכול לא שילמה,
עבור זו המדינה,
וכעת מאלצים אותי להרכין ראש בבושה,
כי מתביישת אני במה שקורה בה.
מדינה שלנשות דיפלומטים-
חשובה תמונה עם כוכבת,
במקום דברים חשובים מהותיים,
עבור המדינה אותה היא מייצגת.
מדינה שבה יש חוקים,
אך אין כמעט אכיפה יעילה,
שרובה פוליטיקאים קרים מחושבים ועסקנים,
ללא שאר רוח וחמלה.
שמספר גדולי הנפש בה ניתן למדידה-
על יד אחת של נכה מלחמה....
מדינה שאת חסרי הישע מפקירה,
שכולה פוליטיקה עסקנות ושררה,
ששוכחת שאת האנשים,
את העם - היא טוחנת לדק,
ומנפשנו השסועה עושה אבק.
_________________
השיר נולד בכאב ותסכול על הפגיעה בחסרי ישע, על סבל החינם במצב האלימות השורר כיום, חוסר האכיפה, חוסר מודעות - וסבלו של זה שאינו יכול להגן על עצמו, שאינו אשם - ומשלם מחיר כה יקר.
את הכאב שיחרר הטור של ע. רפואה ב nrg "הצילו את טוראי בייב", והפכו למילים.
[קישור] ענת רפואה מייחדת דקת דומיה לכל בעלי החיים שגויסו לשירות מערך הניסויים בצה"ל
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
