שבת, והתינוקות בזרועותי.
התינוקות שאמי זכתה עדיין לראות.
השדה פתוח ושלו,
מלא חרציות פורחות
שפינו מקומן
לבתים מהודרים, קשים.
לפתע צפירה,
נוקבת את קדושת היום
בפחד בלתי נשלט.
השכנים ממהרים אל ביתי
לצפות בטלוויזיה:
מי יחיה ומי ימות,
מי בקצו ומי לא בקצו,
מי ישפל ומי ירום.
אישי נקרא בבהילות למפקדה.
השדה ממשיך לפרוח
והצפירות ממשיכות לצרוח.
התינוקות בוכים.
