האם כלל לחיים יש ערך?
מה חשיבות של בן אדם?
מול חולשותיו קורה הוא ברך,
ליד פחדי קולו נדם...
בוכה הוא עם בוא השלכת,
עם פרוץ אביב הופך ללץ.
חוכמה אותו כלל לא מושכת,
כמו כל דבר, אשר נוצץ.
ידיו כושלות מול התועלת,
רגליו מול המעמסה...
אחריותו אינה מוטלת
בכל דבר אשר עשה.
שכלו רודף את בצע כסף,
אושר שיקרי וחמקמק.
היכן אותו מטמון נכסף...
או שמה כל זה מפוברק?
אהבתו כמו מצב רוח,
הבטחותיו - קרני הצבי.
אם לעמול, מרבה לנוח,
האם תוצרת זה מביא?
הבטחותיו כמו השלג,
הן נמסות ביום פדיון.
על הבריא הוא מלגלג,
עם חוד לשון כמו פגיון.
בצוחק פוצח, הפרוע,
אם בכאב אוחז הזר...
אכזריותו בדם טבוע,
אם בכוחו הוא הדבר...
אך יש גם רגע בו נינוח...
העת בה נחה דעתו.
תיקווה אז מתחילה לפרוח...
לאהבה שתרפאו.
אולי בכל זאת הגחלת,
אשר בגוף אדם טמונה,
שלום לנפש מייחלת,
שמחת חיים, היא מתנה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
