שבעים שנה בכל שנה
אני זוכר את השנה
בה הימים היו כולם
שלכת ערומה,
גם סתיו, גם חורף גם אביב,
והחמה האדומה
ברקיעו של העולם
השתקפה כמו כתם דם
במי אפסיים של הביב.
שבעים שנה בכל שנה
אני זוכר את השנה
בה הימים היו כולם
הרי צווחה סתומה
גם שחר גם מנחה, ערבית,
והתפילה האטומה
כמו לבו של העולם
נפלה ממרומים דומם
בייסורים, ובעווית.
שבעים שנה בכל שנה
אני זוכר את השנה
בה יום אחד הוצב סולם
תקומה.
ערב יום העצמאות התשע"ח
מעין שקיעה לתוך אפתיה
