ולא ספרתם לי כלום על הפרהוד,
ולא על ההסתה והצעקות: "אדבח אל יהוד"
ולא על עריפת הראשים
ולא על אונס וריטוש בטני נשים הרות
ולא על השחיטה של גברים, נשים, זקנים ותינוקות
ולא על השוד, הביזה, החורבן וההרס
ולא על כל השנאה והארס,
ולא ידעתי, שבבוקר חג השבועות, ו' בסיוון, ה'תש"א
מיד אחרי "תיקון ליל שבועות",
כשכולם מטוהרים ומקודשים
ובבגדים לבנים לבושים,
כשכול הלילה בבתי הכנסת בילו,
קראו תהילים ו"מגילת רות", והתפללו, וריננו דברי שבח ותפילות ואת תרי"ג המצוות שיננו,
וכשהשמש זרחה השוחט שחט...
ושום מלאך לפתע לא גח ולא אמר, אל תשלחו יד...
והשוחט המשיך וטבח ורצח...
ידעתי רק, שאחי הבכור, שמעון, נקרא, על שם בנה,
של אחת הדודות, שעל שמה, אני נקראתי, חנה,
שראשיהם נערפו באסון "הפרהוד",
כשקראו: "אד'בח אל יהוד".
ולא ספרתם איך כל אחד מכם ניצל ושרד את הפרעות
ומה עבר עליכם באותן השעות המזוויעות
ואיך התחלתם בפחד איום לחיות
מחשש לבאות.
ספרתם רק, שאחרי האסון,
הרגשתם שהאדמה מתחתיכם רועדת,
ושלא תוכלו להמשיך על "סיר הבשר" לשבת
ועל כל העדה לקום ולצאת, בדרך קשה ומתישה, למולדתכם הישנה, אחרי אלפיים שנה,
שהייתה משועבדת בידי עמים זרים,
שהפכו אותה לשמה ולשממה
ובלי בניה איכה ישבה בדד,
מחכה לקיבוץ בניה בתוכה,
שתגאל אותם והם אותה
לחדש כקדם את דמותה
כי אין אחרת זולתה.
ולפני שפעמי המשיח נשמעו
קמתם ועשיתם...
מי היה מאמין???
