אלזה האווזה העלמה, בגרה ויצאה עם העדר
לרעות בשדות, ולטבול באמות המים הצוננים.
היא הייתה גאה בעצמה כי הנה כבר דמתה לכל חברותיה,
מדדה בלכתה, שוחה כנסיכה, עוטה מלבושים לבנים.
פתאום ראתה טווס מהלך, זנבו מניפה נהדרת
וכל נוצה ונוצה יפה בה שבעתיים יותר מקודמה.
אמרה בלבה, איך זה הוא ססגוני, ואני חד גונית, משעממת,
אני שמנמנה ונמוכה והוא חטוב, ו, גאה, רם קומה.
בלילה המתינה ערה ומתוחה עד שנעצמה כל עין,
וקרבה חרש חרש אל המקום בו נם הטווס את שנתו,
ותלשה באחת נוצה מזנבו, הוא ניעור אך דימה כי חולם הוא,
והיא חמקה לה בחשכה עטורה כבר בנוצתו.
עם בוקר השכימה לצאת למרעה, דרוכה, מקדימה להפתיע,
הו, איך יגעגעו הכל את שבחה, מי לא יהלל את יופיה.
אך הנה תדהמה, כל המגעגעות ראו והלעיגו עליה
'אויה לאווזה שמצאה זנב-טווס ואיבדה מקושטת אופיה!
היא עמדה נבוכה, הנוצה תקועה בזנבה, בושה, ונכלמת.
עד שפתע הגיח לו הטווס, מרוט וזועם כסופה,
וצווח 'לא אסלח, הנה בא יום-נקם על גאוותי הנפגעת .
ואלזה ידעה, הקנאה מתוקה בתחילה ומרה בסופה!
בטרם ייקום הטווס נקמתו עמדה אווזה חכמה להרגיע,
אמרה לו 'הרף, קשה כאבה הרבה יותר משלך.
במקום נוצתך תצמח חדשה, וזנבך שוב יהיה לתפארת
אבל לבושה על טיפשות גם אם יש סליחה, אין שכחה.
התעשת הטווס, מאין ברירה, הוא כבש כעסו והלך לו.
אז ניגשה אותה אווזה אל אלזה והסירה נוצה מזנבה
ואמרה לה, 'לכי לך עכשיו לנהר, וראי במראה מה יפה את,
היי אווזה בנוצות אווזה, מאושרת ונאווה!
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
