חדר משלי

הבית שלא הכרתי

את הבית שבו נולדתי בארץ אחרת,

אינני זוכרת.

הייתי בת שנתיים כשנעקרנו משם

וארצה עלינו ושוב לא ראיתיו לעולם.

ולא אוכל לספר לכם שום מעשייה,

על איך הוא נראה ואיך הוא היה.

המעברה

עליתי ארצה בשנת אלף תשע מאות וחמישים,

עם הוריי, אחי ואחותי, סבי וסבתי הקשישים.

קבלנו מגורים במעברה באי שם,

ביישוב מרוחק ומבודד, שנראה כמו סוף העולם

ולא ידענו כמה אנו קרובים לגבול, שדרש הגנה

על הבטן הצרה של המדינה.


ואפילו לא ידענו איפה אנחנו על המפה.

חשבנו שמעבר להרים המביטים עלינו ממזרח,

יש עולם שאיש בו טרם דרך,

ולא ידענו למי הוא שייך.


במעברה, ששכנה בסְפַר,

לא היה כביש, רק דרך עפר.

בלילה העלטה אותה כיסתה,

ותנים מייללים, אימה מטילים.



כדי לקלוט את העולים,

שהובאו מכל רחבי תבל בהמונים,

רובם פליטים, או מהשואה ניצולים,

הקימו להם אוהלים.

האוהל

בישראל קבלנו אוהל,

דיור פשוט מהיר וגואל.


האוהל היה חלל אחד צפוף,

בלי חלון ובלי ריצוף,

מיטת ברזל לכל שני ילדים,

מעליהָ מזרון ממולא בקש,

או בעשב ים,

(גומאוויר עוד לא היה קיים.)

שמיכות חומות, מצמר גס ודוקר,

בלי סדינים ובלי כריות מעשי רוקם.


ולא היו בו שירותים, או מים זורמים,

לא חשמל, מקרר ומטבח.

חום ומחנק בקיץ ובשרב,

ובחורף קור, שיטפונות וסחף.

ישנו שנים יחד, נדבקנו זה לזה

וגם במחלות רבות.

היה לנו קר מאוד

ולא היו מספיק שמיכות.


באוהל הדל, לא היה קל,

אך המשפחה עוד תגדל...

אמא מיד הצליחה להתעבר

וכעבור שנה, או קצת יותר,

נולד לה בן,


"צבר" ראשון בישראל.


ועם כל מה שהיה באוהל חסר.

לא הבנתי מה לא בסדר...

מעולם לא ראיתי סוג של בית אחר,


ולא ייחלתי למקום טוב יותר,

ולא שמעתי אף לא אחד מקטר...

הצריף

כעבור כשנה עברנו לצריף,

שהמצב בו היה קצת פחות חריף,

החידושים בו היו: רצפת בטון,

חלונות, שדרכם חדרו,

משב אוויר, אבק וקור,

חתולים, שחיפשו משהו לאכול

וגשם זלעפות והרבה חלומות.

הייתה גם דלת,

שאפשר אותה בחבל דק לקשור למשקוף,

שהגנה עלינו מפני גנבים, תנים וקור.


הצריף היה גדול יותר ומרווח,

החלל שלו חולק לשניים,

חלק אחד שמש למקלחת ולמטבח,

שבו היו פתיליה ועששית ופח,

בלי כיור, בלי אסלה ובלי ברז מים.


והשני, שימש כחדר שינה,

עם ארון קטן בפינה,

ועם אותן מיטות סוכנות צרות

ושמיכות צמר גסות שדוקרות.


בכל יום חמישי חיכינו לשעה החגיגית,

להתקלח בגיגית, שנקראה פַּיְלָה,

במים שהתחממו לאט על פתילייה,

בתוך סיר גדול (דוּד) מפח.

הרבה זמן זה לקח...

לא היה פשוט, היה קשה ומסובך,

אך איש לא נותר מלוכלך.


ובינתיים נולד לי עוד אח...


בחורף הדשיאה האדמה עשבי בר ופרחים למכביר,

ובקיץ יבש חציר, נבל ציץ והנוף החוויר.

כל היום היינו בחוץ,

התפלשנו בחול, ובחורף בבוץ.


אמא איימה, שעלולים לקחת אותנו לקיבוץ...


ועם חשכה נכנסנו הביתה לצריף,

שתינו חלב ופת ערבית.

בלי מקלחות נכנסו למיטות,

עם החול על השמיכות שכבנו לישון

ושקענו עמוק ב"בור" שבמזרון.


וקמנו מפיפי רטובים,

ועקוצים מיתושים ומפשפשים...


בחצר הצריף היה ברז אחד

משותף לכל ארבע משפחות

לשתיה לבישול, לרחצה, ולניקיונות.


למבוגרים היו שירותים ציבוריים "בול קליעה".

החור הפחיד והריח זוועה.

והייתה גם מקלחת מפח, עם מים קרים בלבד,

ומי שהתקלח בה, לא היה שם לבד...


והיה בית קפה אחד, שגברים בלבד

בילו בו ביחד,

שיחקו קלפים ו"שש בש" ושתו תה,

שמעו חדשות מרדיו, שניגן שירים בערבית,

שעליהם התענגו והתמוגגו בשעת ערבית,

ובו נערכו לקראת הבחירות עצרות עם

ולשם הגיעו אנשי שם,

ויכולנו לשמוע אותם ולהתרשם,

ואפילו את ראש הממשלה ראינו שם נואם.


לא הבנו אף מלה,

היינו קטנים ושפתנו דלה.


לבד הלכנו לגן של "מועצת הפועלות"

אף אחד עלינו לא פחד...

היה תענוג לשחק בו בבובות,

וללמוד עברית ולעשות קבלות שבת,

ולתרום אם אפשר כמה פרוטות

לקופת "הקרן הקיימת",

שדונם פה ודונם שם, אדמות גואלת.

למדנו על החגים.

ביום העצמאות הנפנו דגלים,

בפורים התחפשו ואפינו אזני המן

ובחנוכה הגננת קישטה את שמשות הגן

עם חנוכִּיו‍ֹת וכדים מניירות צלופן,

בפסח שמענו על משה בתיבה

שרנו "דומם שטה, תיבה קטנה",

וזכרנו, שהיינו עבדים במצרים,

ועתה, בישראל שלנו, אנו בני חורין.

התמכרנו לכל הספורים.

השיכון

החזון הגדול, התממש,

בשנת חמישים וחמש.


עברנו לשיכון, בית צמוד קרקע,

דו-משפחתי עם שכנים צמודים.

בנוי מבטון ומבלוקים,

גג עם רעפים אדומים,

ומרצפות עשרים על עשרים.


הרגשנו עשירים...


לכאורה, השיכון היה ארמון רב תפארת.

לראשונה ראינו מרצפות אפורות,

שנראו בעינינו, מפוארות,

כיור במטבחון וכיור במקלחת

ומים זורמים בברזים.

גם האסלה והטוש, היו עבורנו חידוש.


לא היו בו תריסים ורשתות,

והחדרים היו ללא דלתות.

לא היה חשמל, לא גז ולא מקרר.


לא ידענו שאפשר יותר...


המשכנו להאיר את החדרים בעששית

ועל אותה הפתילייה אמא בישלה.

וגם חממה מים לכביסה ולרחצה.

ומפעם לפעם הביוב נסתם וגאה

והבעיה הייתה קשה ונוראה...


הבית היה דל וקטון,

שני חדרים, מטבחון,

מקלחת עם אסלה,

הול ומרפסת, אחלה...


בחדר אחד היו מיטות,

ארון קטן ושולחן,

לכן בחוץ בילינו רוב הזמן.

לאיש לא הייתה פינה

ולא מיטה לישון בה לבד,

לא סדינים ולא שמיכות פוך

ורוב הזמן הבית היה הפוך.


לשיכון הייתה צמודה חצר,

סוג של "משק עזר", בלי גדר.

המטרה, שהמשפחה תְּגָדֵּל

פרות ושאר ירקות,

כדי שלא תהיה מניעה

שגם בתקופת ב"צנע"

נאכל אותם בשפע...


נטענו, חבושים, משמשים,

פרות הדר, ואפרסקים,

גויאבות, שזיפים ואגסים,

והיה מגניב,

שהם הצליחו להניב...


כל כך רצינו לטעום מהפרות,

שבחצר ביתנו גדלים,

אך בטרם הבשילו לפרות מגדים,

קטפנו אותם בוסר

והמשכנו להרגיש את החוסר...


בשיכון נולדו עוד שתי בנות,

וגם אבא קבל עבודה קרוב,

עזב את שדרות ובא אתנו לגור

וכבר היינו בבית תשע נפשות

והיה צפוף ולא פשוט...


אבא הפך ל"מורה מוסמך",

קבל עליה בשכר ו"הפרשים"

והחליט את הבית להרחיב.

הוא לקח הלוואות והזמין מהנדס,

ואפשר על בית גדול לפנטז...


ובלבי זממתי להשיג חדר משלי

הרגשתי שזה מגיע לי...


חלמתי על פינה, שבה אוכל לשבת ללמוד בשקט.

ולא עלה על דעתי, שזה לא צודק ולא בסדר,

שששת אחיי ישנו בחדר אחד,

ואני בחדר לבד.

הצלחתי להשפיע על אחותי,

שלא כדאי לה לישון בחדר אתי,

כי אני עד שעה מאוחרת לומדת,

והיא תתלונן, שבגללי היא לא נרדמת.


הייתי המאושרת באדם,

שהצלחתי להשיג את מה,

שאף אחד בבית עליו לא חלם.

שום אח לא התנגד ולאיש לא היה איכפת

וכל אחד מיד קלט,

שהפלו אותי לטובה וזה בלט.

לא היה פה שום דבר חדש,

ולא היה לי שום חשש ולא ייסורי מצפון,

שיש פה חוסר צדק ואי שוויון,

ולא היה על זה שום דיון.


זכיתי בחדר החדש

ולבד במיטת ספה מרופדת ויפה,

וסדין לבן עם רקמת תחרה,

שאמא רקמה

ושמיכת פוך עבה עם ציפה,

ושטיח על הרצפה

וספרייה של אבא.


חלום שאיש לו לא ציפה...


לפעמים היה לי קשה

להשלים עם העובדה,

שחדרי היה גם ה"סלון",

שבו לעתים התקבלו אורחים,

שחשתי שהם מיותרים

ואת שלוותי הם מפרים...

היה לי חבל,

שהקן האהוב, לזמן מה, ממני נגזל

והפך לנחלת הכלל.


בכלל לא היה לי קל...


אך כשהיה לי חבר,

שבא אותי לבקר,

ישבנו שעות בחדר.

רצית שיישאר...

ושלא שילך מהר.


החדר היה עבורי קונכייה,

שעלי הגנה ושקט לי נתנה,

בתוך הים הגועש שמסביבי המה,

יכלה הנשמה למצוא רגעי שקט ונחמה.


חזרתי להיות תלמידה

מתקדמת ודבר לא מפסידה.

קניתי לי שולחן כתיבה,

שהיה חשוב לי נורא,

עם מגרות ומעליו ספריה,

ספרי לימוד וספרי קריאה,

מנורת שולחן ועט נובע.


מדי לילה חזרתי מהלימודים כשהבית נם,

מיד נכנסתי לחדרי, המקום היקר לי בעולם,

הדלקתי אור, שלא הפריע לאיש,

וליד שולחני התיישבתי חיש.

למדתי בתשוקה, שאפתי להתקדם

לפני שהשינה את עפעפי תקדם.


החדר, עשה לי חשק ללמוד,

בזכותו הצלחתי להגשים חלום,

השגתי תעודת בגרות

סיימתי תואר ראשון.


התחתנתי

ואת בית הוריי בשמחה עזבתי,


ולמרות שהיה אפשרי,

אף אחד מאחיי לא תפס את חדרי...

דירה

בעלי המיועד בא עם הצעה כבירה,

שביחד נקנה לנו דירה.

לא חלמתי, שזה בכלל אפשרי.

הוא תרם את חלק הארי,

ואני את מה שחסכתי משלי.

לא הצטרכנו הלוואות ומשכנתא

והדירה שקנינו הלכה ונבנתה.


התחתנו בחתונה קטנה וצנועה,

גרנו אצל הוריו כשנה,

עד שבניית הדירה הושלמה.

חסכנו בהוצאות ולא היו לנו חובות,

ויכולנו להבטיח, שנוכל לקנות שטיח,

ריהוט לסלון ולחדר השינה,

מיקסר, מקרר, ומכונת כביסה,

שיאפשרו מגורים ברמה

בדירה מושלמת ונאה.


נדוניה קטנה הבאתי מביתי

את שולחני שהלך אתי.


היה לי בית משלי

ולא הפסקתי לשאוף שיהיה לי חדר משלי...


ולמרות שהיה לנו בית שכולו שלנו

בטרם נולדו ילדנו,

ויכולתי למצוא אינסוף פינות

להניח בהן את שולחן החלומות,

לא הפסקתי לרצות

חדר שהוא שלי בלבד,

כזה שאוכל להיות בו לבד,

חדר שהיה לי ואבד...


גרנו לבדנו בדירה בת שלושה חדרים

במשך חמש שנים,

עד שילדנו שלושה דיירים נהדרים,

שמילאו באורם את כל החדרים.


נתנו להם מגורים מרווחים ונוחים

ואת כל מה שהם צריכים...


וחדר משלי, לא היה לי.

וילה במושב

אחרי כמה שנים,

מכרנו את הבית שבעיר.

בעלי, מימש את זכותו לבנות ליד הוריו,

בית מרווח במושב.


ולמען ילדיי, רציתי להיות בסדר,

נתתי לכל ילד חדר.


וגם בבית הגדול, לא היה לי חדר...


כדי לשבת לעבוד,

הנחתי שולחנות כתיבה בכל פינה,

בסלון, בפינת האוכל ובחדר השינה,

וכל ניסיון לאתר לי חדר משלי לא צלח,

אך החלום לא נעלם, לא שכך...

לא ייתכן שזה יישאר כך,


יהיה לי חדר, מוכרח!


ביום הראשון שבני הבכור את הבית עזב,

הפכתי את חדרו לחדר עבודה מאובזר,

קניתי עוד שולחן כתיבה, ספריה ושידה,

העברתי את המחשב ואת שאר הכבודה,

למקום שקראתי לו "חדר העבודה",

ומאז אני יכולה בשקט לשבת ולהיות לבד

ולהרגיש שהחזרתי לעצמי את מה שלי אבד...


זה לא היה פשוט, עד שהרגע הזה נוצר.

זכיתי באוצר יקר, שאבד לזמן רב והוחזר.

והיום יש לי חדר משלי,

מקום שבו אני מחוברת לעולמי,

ואני יכולה בו לשבת בשקט ולכתוב,

להתכנס בתוך עצמי ולחשוב.



אני לא שוכחת

שהתחלתי את חיי באוהל,

שלא היה בו לא חלון ולא כותל,

חצי מיטה, שמיכת צמר גס ודוקר

בחורף קר, בקיץ חם ולוהט,

בלי חשמל והרבה עמל.


והיום, אני גרה במושב

בווילה מרווחת,

שאיש עליה מעולם לא חלם,

והכול בה יפה ומושלם.

עם מזגנים, שלש מקלחות ומים חמים

וארבעה שירותים ומטבח מרווח.

ומספר חדרים, לכאורה, מיותרים

שבהם הילדים כבר לא גרים,

ומדי פעם הנכדים אותם פוקדים.


גרתי במקומות שונים,

בצורות מגורים שונות,

מאוהל, לצריף, לשיכון, לדירה ולווילה.

התקדמתי יפה לכל הדעות,

הגשמתי רבות מהמשאלות,


וכעת אני נחה לי על זרי הדפנה,

ומהמקום הזה אני לא מתפנה...