המנקה

ראיתי נשים קשות יום

שמדי יום יוצאות לעבוד

ומרוויחות את לחמן בכבוד!

בבית החולים קוראים להן:

"כוח עזר",

ולראשן איש לא שם נזר.

הזלזול והעדר הכבוד

למי שאינו לובש

חלוק לבן או ירוק,

בולט שם מאוד...

הן עושות7

ניקיון וסדר

שוטפות את הרצפות

שבדם, קיא ושתן מגואלות...

פותחות חלונות

להוציא מהחדרים

את הריחות הרעים

ולהכניס אוויר רענן ונעים.

בחדר ש7

בו בעלי שכב

זמן ממושך

לאחר ניתוח מסובך,

כל בוקר נכנסה אישה שקופה,

עם כפפות וסינר, דלי וסחבה,

לא ידעתי את שמה,

לא היה לה תג על הבגד,

פניה הכהות טמונות ברצפה

שאותה שטפה

כאילו דאגה שלא יבחינו בה...

גם היא לא הביטה7

בחולים

וכעסה עליהם שהם מלכלכים

ושמים לאַל את כל העָמָל...

בוקר אחד רַצְתִי מהר

את אישי לְבַקֶר

ולראות אם מצבו השתפר.

לא שמתי לב לאשה השקופה

ששטפה את הרצפה.

לא נתתי את דעתי לשלט הצהוב

שעליו כתוב:

"רצפה רטובה - סכנת החלקה!!!"

המנקה עלי צעקה בבוז:

"לא לזוז, חכי בחוץ!



חשתי שהיא נפגעה

הצטערתי וייסרוני כליותיי

איך לא צִיַּתִּי ל"תמרור"?!

התנצלתי, הבטחתי:

"זה לא יקרה שוב!"...



לראשונה שמתי לב שלאישה יש פנים וקול,

והיא אינה רובוט ויש עליה לחמול,



חסתי עליה... איש לא אומר לה

"בוקר טוב" או "שלום",

ולא אומר "תודה" ו"מה שלומך היום?"

הרגשתי חובה לבקש ממנה סליחה

לתת לה להרגיש שהיא "גדולה",

בזכות עבודתה ופועלה.



שאלתי אותה לשמה,

בחשדנות שאלה: "למה את שואלת?!"

עניתי: "אני רוצה לכתוב לך מכתב תודה,

ולומר לך, כמה אני אותך מעריכה,

ולשלוח העתק גם למנהל המחלקה

ותודה לך שכל יום את החדר את מנקה"

אורו עיניה... "שמי נגסו", ענתה.

הוצאתי נייר, כדי לרשום את שמה

והיא אִיְיתה לי אותו: נגסו

נון גימל סמך וו.



הבנתי שהאישה אינה בורה

ואין תוכה כברה...

שאלתי אותה, היכן היא גרה?

וכמה ילדים יש לה?

אמרה, שהיא כבר סבתא

והילדים כולם לומדים,

והם טובים וחמודים.

וחייכה!!!



שיבחתי אותה,

שהיא עובדת ומפרנסת את משפחתה,

ומאפשרת לילדיה ללמוד בבית ספר,

וכשתצא לגמלאות תקבל פנסיה וזכויות

ולא יחסר לה דבר ותוכל בכבוד לחיות...



והיא הוסיפה וספרה,

שכילדה קטנה

דרך ייסורים עברה,

ועל הרבה קשיים ורעב גברה.

לארץ עלתה, לא ויתרה,

והיא כבר לא בורה

ורק רוצה להרגיש

שיש מישהו שאליה יהיה רגיש.

ושיש לה מקום בעולם

ושלמרות צבעה,

היא ככל האדם...



בעלי אחרי ניתוח חש ברע,

והייתי מתוחה נורא,

בערה בעצמותיי ההבטחה

כתבתי לה מכתב הערכה,

הרגשתי שאותו יותר מכל

היא צריכה...



היא תראה לילדיה את המכתב,

תלמד להעריך את עצמה,

ותגלה שיש בה עוצמה,

ויותר לא תבוש

ותרים את הראש...



כשבעלי השתחרר מבית החולים,

עמדנו לצאת בדיוק כשנגסו

שטפה את הרצפה,

גילינו רגישות...חיכינו...

הרגשנו שחשוב

לא להכעיס אותה שוב.

ונגסו אמרה: "אתם יכולים לעבור,

רק תזהרו כשאתם עוברים בפרוזדור."

והיא לא כעסה, ואיחלה: "החלמה מהירה".



באופן ספונטני פתחתי את הארנק

ובחשאי, הענקתי לה שטר כסף כשי,

מעין כפרה שבעלי יוצא חי...

והיא חייכה

בשיניים לבנות

ובעיניים מבינות...



למדתי שיעור ביחסי אנוש,

כשגיליתי אישה קשת יום

שאיני פוגשת כל יום,

והענקתי לה מעט יחס וחום...