יש לי חברה נהדרת, עיתונאית וסופרת,
בת תשעים וחמש, ועדיין מאמר כל שבוע כותבת,
ומאוד מלהיב שלה הוענק
אות "יקירת העיר תל אביב".
היא קראה את מה שכתבתי
ופורסם בעיתון וירטואלי",
ורצתה לדעת עלי יותר...
פנתה אלי והזמינה אותי לראיון,
כדי לכתוב עלי כתבה לעיתון.
האם יש פה התערבות של הריבון?
איך היא חשבה על הרעיון?
מי אני הענייה ממעש,
שעלי תכתוב כתבה בעיתון???
בגיל וברעדה הגעתי לביתה.
במאור פנים התקבלתי על ידה.
מיד התחברנו והשיחה קלחה.
עניתי לכל שאלה והיא רשמה.
הרגשתי שגם אמי מקשיבה לכל מלה,
על דברים שמעולם לא ספרתי לה...
מאז הקשר הלך והעמיק והפך לחברות
ולאהבה כמו בין אימהות ובנות...
כשבעלי חלה ושמיי היו מעוננים,
היא לא חדלה לשאול איך העניינים.
מדי יום כתבה לי מֵילִים מעודדים,
ומאז לרגע לא הפסקנו להיות מיודדים.
רק אחרי כשנה, בגלל הקורונה,
בקרתי שוב בביתה, כדי לברך אותה.
ליום הולדתה התשעים וחמש.
היא היטיבה לקלוט שאני לובשת בעיקר וורוד,
ואני נאמנה לצבע האופטימי שעושה לי טוב...
זכרה שגם לה יש סוודר ורוד,
שקנתה אותו בחו"ל והוא יתאים לי בול!
סוודר יפה, סריגת יד, צמרירי ורך,
ששוכב בארון כמעט ונשכח...
עלה בדעתה, שיהיה נחמד ובטח אשמח,
והיא הציעה, שאותו ממנה במתנה אקח.
התפלאתי, הייתי מופתעת!
לא קלטתי...
מדוע היא בחרה בי?
למה לתת אותו לי???
על מה המתנה הזו מעידה?
האם עלי לקבלה מידהּ???
קבלתי את הסודר היפה, הוורוד,
בהמון תודה והתרגשות.
ולא ידעתי מה לחשוב...
כיבסתי אותו בנוזל כביסה ריחני ובמרכך.
הוא התייבש בשמש החורפית של דצמבר.
לבשתי את הסוודר החם והוורוד,
והוא התאים לי מאוד...
מלבד החמימות והצבע המתוק,
היה בו מין חיבוק...
וגם משהו שלא ידעתי מה בדיוק...
הרגשתי, שתקוה, חברתי הטובה,
מחבקת אותי באהבה והיא אלי מאוד קרובה,
והיא כמו אליהו, שהעביר את האדרת לאלישע...
מנחילה לי משהו משלה,
ואני בושה בסוג של קדושה,
ובברכה, שאמשיך ללכת בדרכהּ...
הרגשתי שיש לי שליחות...
וכמוה, עלי להמשיך ולכתוב,
ואני תפילה שאצליח במשימה שהיא עלי מאצילה
ואלך לאורה של האישה הנפלאה והאצילה...
