יום עצמאות חגגנו, גם יום הזיכרון
בפסטיבל של הֶלֶל, לפרנסי שלטון.
יומיים ברציפות, חלפו על המסך
אישי ציבור הופיעו, ונאמו בסך.
את טקס משואות, השיק השר לוין
כמו דוב עם עצירות, לביבי הוא שושבין.
בין יתר קלישאות, הפליג על-כנף-דמיון:
"על כל מטעם בחלד - עולה כאן המזון".
האם כבוד יו"ר הכנסת, לוקה בעיוורון
עת כה רבים בינינו, על סף הרעבון?
ודשו עוד ועוד, בִּשְׁבַח רעות-אחווה,
הדדיות וְחֶבֶק, של "עם האהבה".
רוב מלל עוד הכבירו, ריקים וחלולים,
לכל היה ניחוח - יריד של הבלים.
אותם דברים השמיע - מלים ומנגינה
רק בלי פָּאֵר את ביבי - נשיא המדינה.
המשואות השיאו, אנשי ונשות מופת
מנהמת לבם הם, קראו בקול רועד.
זמירי מזרח נתנו אז, קולם בסלסולים
"שירי המנון" סילפו הם, לזכר הנופלים.
וחיילים של צה"ל, רקעו באלף-טלף.
מכל תנועה וּמלל, עלה ניחוח חֶנֶף;
העצמאות שלנו, וִימֵי הזיכרון -
מתי כבר יהיו חפים מני צביעות שלטון?
את הטקסים הפיקה, שרת התחבורה
בְּתָוֶךְ הקהל היא - ישבה וזהרה,
את "רעיית" חובקת, ממש הן צמד-חמד,
ממש כמו אחווה של, הַכּוֹס עם התנשמת.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
