החכ"ים - הנהלת העם,
אנשי המעלה כולם,
נוקטים לצורך שִׁוּוּקִי
נִיבֵי רחוב, לשון שׁוּקִי:
"גנב", "רוצח", "מחבל",
"אדיוט", "שקרן", "חכם בַּלֵּיל",
"דפוּק", "לוחך-פנכה", "דביל",
"חמור", "חזיר", "טפש", "אויל",
"סרסור", "פֶּה-ג'וֹרָה", "איש-בדיחה"
ושאר פניני לָשׁוֹן צֶחָה.
(בניאוץ עברי, לא כמו עַם-זר,
לאמא אין תפקיד ניכר...)
אך הלשון המפורשת
בֵּרוּר דחוף - הנה דורשת.

תרבות דיון כל כך קלוקלת
אינה רק סממן איוולת,
זה לא כבוד ונימוסים
אלא ניבון של קלגסים.
כשדוברים הנבחרים
כמו בורים או שיכורים,
איך מצפים מן האזרח
שכמו תמר - צדיק יפרח?