הים הנוגע בכובד הומיה שעוטפת אותי

בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי
יוֹשֵׁב בְּמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם¹
אֲנִי שָׁעוּן עַל חַלּוֹן חַדְרִי הַצּוֹפֶה אֶל הַיָּם
יָם הַשּׁוֹלֵחַ אֶת גַּלָּיו לַגַּעַת בִּי,
אֲנִי וְחַלּוֹנִי צופים בְכוֹכָבִי שֶׁשּׁוֹטֵט מֵעַל הַיָּם
וְנָשַׁר בְּּלֵב הֶחָצֵר בֵּין צֶמֶד הַצַּפְצָפוֹת
הַנּוֹגְעוֹת בְּאַדְוָה נִרְעֶדֶת
בְּצֵל סַרְעֲפוֹתֵיהֶן הַמְּלַטְּפוֹת
הַמְּבַקְּשׁוֹת גָּם הֵן לַגַּעַת בִּי
לַגַּעַת בְּכֹבֶד הַדֻּמִּיָּה שֶׁעוֹטֶפֶת אוֹתִי
לְהַרְגִּיַע אֶת רַעַד וּפַחַד הַנְּשִׁיָּה הַנִּקְמֶטֶת
הַמִּתְפָּרְעִים בְּתוֹכִי
וְלִגְעוֹר בִּי - זְקוֹף רֹֹאשְׁךָ וּתְחַיֵּךְ
הָסֵר מֵעָלֶיךָ שָׁמַיִם כְּפוּתִים בִּדְמָמָה צְחִיחָה
בְּסוֹד עֶבְרָתָם הַקָּשָׁה אַל תָּבוֹא
אָרוּר אַפָּם כִּי עַז,
בּוֹא אִתִּי כִּי קֻרָצְנוּ מִנֶּצַח אֶחָד
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִפְסוֹעַ רַק עַל גִּשְׁרֵי הַבְּרָכָה
שֶׁכְּאַיָּלה שְׁלוּחָה יַעֲנִיק לְךָ אִמְֵרי-שֶׁפֶר²
וְיִפְרֹס עָלֶיךָ בִּרְכַּת שָׁמַיִם.

איתן קלינסקי