היה טוב... היה בסדר...
חשמל כל אין, וריק החדר,
מזרון ישן... זו התמונה,
למציאות לא משתנה.
בחוץ מבול, בחדר פנימה...
אבא כלאו, שבורה האימא.
עתה, היא שוב בלי פרנסה,
דמעה בסתר מכסה.
"שן נא ילדי",
היא לו לוחשת...
"שן מחמדי",
כמו מבקשת...
"מחר יגיע יום חדש...",
אך לא לכל ימתין הדבש.
והזריחה, כמו מאחרת...
רק חשכה המייסרת...
כמו חברה היא אדישה,
לא לחום לה אין, אין לה בושה...
הגג דולף, רצפה במים...
למה בוכים הם השמים?
אולי אי שם, גם מלאכים...
מבני אנוש, קצת... מתביישים...?!
