היא ישבה לה שם בחדר ובין בכי לצחוק,
חשבה האם הוא בסדר כשהו כל כך רחוק.
האם הוא מתגעגע כמוני או יותר,
והאם הוא יודע שאני לעולם לא אוותר.
פזמון:
היא רוצה שלא תשכח ושתמיד תזכור,
שאחרי שדה של חושך יש שדות של אור.
שיש קצה לכל בור עמוק,
ושאחרי דמעות של בכי באות דמעות של צחוק.
בכל בוקר מתעוררת ומחבקת אותו בדימיונה,
אל תדאג, אני בדרך היא לוחשת לתמונה.
אני עוד אחבק אותך יקירי,
אותך ואת כל החיילים האחרים.
פזמון
היא מאמינה בעצמה יותר מכל דבר אחר,
ויודעת שבקרוב מאוד הוא ישתחרר.
היא כבר מתכננת את היום שיחזור,
מה תכין לו לאכול וכמה פרחים תשזור.
פזמון
הוא נושם איתה כל נשימה שהיא נושמת,
וחולם איתה את כל החלומות שהיא רוקמת.
ובקרוב היא משוכנעת היא שוב תהיה איתו,
וכן היא יודעת שכשהיא מחזקת את עצמה היא מחזקת גם אותו.
פזמון