מצעד השישים
של הזמרים והשירים הישראלים.
נולדתי רק כמה שנים לפני המדינה.
אבל אני - כאשה
נחשבת כבר קשישה.
היא - כמדינה
ממש צעירה.
למרות כל הטענות וכל המחאות,
מגיעות לה גם הרבה מאד מחמאות.
אני, באופן אישי, מאד מתחברת,
לסופרים הישראלים, לזמר העברי ולמדורת השבט.
כל-כך הרבה כותבי שירים ומנגינות,
זמרים מוכשרים וזמרות נפלאות.
ערבי שירה, מצעדי פזמונים, להקות,
כיף לשמוע, כיף לראות.
מחמם את הלב, ממלא את הריאות.
בתחושה חגיגית לפני יום העצמאות,
פיניתי עצמי מתוכניות אחרות.
ביום שני השבוע צפיתי בערוץ 2, אחרי החדשות המעצבנות,
קיוויתי לשכוח את ראש הממשלה ואת החקירות.
להתרווח בכורסה ולהתחיל ליהנות.
מהר מאד הרגשתי, שממש בא לי לבכות.
איך אפשר לסכם ששים שנים נהדרות,
בכל כך הרבה שטויות והופעות מביכות.
כל-כך הרבה שירים אהובים,
לא זכו להגיע למקומות טובים.
וגם אלה, שזכו להעפיל לפסגה,
בוצעו בצורה כל כך גרועה.
השיר "ירושלים של זהב",
ממש החוויר ונעלב.
להקת היהודים - והזמרת המשונה,
נראו - כאילו שרים מתוך שינה.
את השיר המקסים "התשמע קולי",
שרה הזמרת ריטה, באופן כל-כך סתמי.
איני רוצה להכנס לתיאורים,
של כל הביצועים הגרועים, המאכזבים.
הקטע היחידי,
אשר מאד ריגש אותי.
שני הגששים,
המזדקנים,
עצובים ובודדים
וברקע - קולו של הגשש החסר - פולי,
בשיר הנפלא – "לו יהי".
