לקראת החגים,
לא רק לקראת ראש השנה או יום כיפור,
אתה חש בעצב מסוים,
אתה חש את החיים במלואם.
ועם כל התחושות האלה הרגשתי שאני צריכה ללכת לים.
לקחתי כיסא ים הכי נוח בעולם,
מגבת יפהפייה עם שלל פרחים בכל מיני צבעים,
צידנית מלאה כל טוב,
פירות העונה, סנדוויץ' טונה בריא וטעים
מים ממותקים בלימון ונענע,
שאת שניהם קטפתי רק הבוקר מהגינה.
שמתי פרח על דש שמלתי,
הרגשתי כמו ביום חתונתי.
מלאה בכוונות טובות עם קצת חששות,
איך? במקום לרוץ לקניות של ערב חג,
אני בוחרת ללכת לים לבהות.
ברור היה לי מאיפה כל התחושות.
הרי, כל חיי אני אישה מחושבת,
עובדת, מנקה, מבשלת, קונה,
שכל המשפחה תהיה מרוצה.
מה פתאום כך סתם לבהות בים.
בערבו של חג, זה לא יתכן!!!
כך לא נהגה אמי, לא סבתי ואף לא חמותי.
איך? איך? אני קובעת סדרי עולם חדשים.
ולמרות כל התחושות הרגשתי מספיק איתנה בדעתי,
לעשות את אשר על ליבי.
בחרתי לנסוע באוטובוס ולא במכונית,
כדי להרפות מהמחשבות.
כי יש בה בהמולה משהו מרגיע.
אתה מביט באנשים העולים ויורדים,
אתה מביט החוצה, אתה שומע שיחות של אחרים,
ושוכח את עצמך לחצי שעה ויותר.
כך, מבלי להרגיש,
הגעתי לחוף ים נגיש.
חיפשתי פיסת חוף שקטה,
פתחתי את כיסא הנוח
פרשתי את השמיכה, הנחתי עליה את הצידנית,
הוצאתי את המגבת
חלצתי נעליים, זרקתי מעלי את השמלה
וכך עם הרגשה של חופש,
הכנסתי את גופי למצב הכי נינוח בכיסא הנוח.
הבטתי בים התכול, המדהים ביופיו.
שהשתלב כל כך יפה עם החול הזהוב,
עם המפרשיות הקטנות בתוכו.
עם השמים התכולים ועם מספר עננים.
הבטתי על הילדים הקטנים הבונים ארמונות קטנים,
ורוויתי נחת.
הרי, כל אלה מזכירים לי שיש חיים נפלאים,
ואנחנו כמו הילדים הקטנים יכולים להיות.
לפעמים, לבנות ארמונות כך סתם.
להרשות לעצמנו להיות כמו הים,
שפעם שליו ופעם גועש.
ולהכיל בתוכנו כמותו, את כל הדגים, המפרשיות, את האנשים הרבים העוברים בתוכו.
את החול הרב, את הצדפים בכל מיני צורות.
ועדיין כשאתה מביט בו, לא ניכר שדבר מכל אלה, באמת, מפריע לו.
כי הוא בשלו. בשצף גליו הוא שולט.
כאשר הוא חש מצוקה, את בטנו הוא נופח ויוצר גלים ענקיים.
ובעזרתם הוא פולט החוצה או בולע, את כל מה שלו הציק או הפריע.
ולאחר רגעים מספר הוא חוזר לשלוותו ולא ראית כי דבר בא אל קירבו.
ואתה רואה רק את יופיו והדרו, המשתלב בצורה כה מדהימה,
עם המפרשיות הקטנות, החול, השמיים והילדים הקטנים שבחול ארמונות קטנים בונים.
עם כל המראות האלה, חזרתי הביתה,
עם חיוך גדול והרבה תובנות,
שאת חיי מהיום אנווט כמו הים.
גם לי יש ידידים רבים, חברים מי שכבר הימים.
אחים, אחיות ומשפחה גדולה.
ילדים, כלות ונכדים.
בעל נפלא וחיים כמו לכולם עם עליות ומורדות.
ובי נשבעתי שמהיום, אשתמש בגלים שבתוכי.
וכשהמקום יהיה צר מלהכיל, אנפח את בטני בנשימה עמוקה.
אחשוב באמת, באמת, את מי ואת מה להשאיר בקרבי.
ולחזור אחר כך למימדי הרגילים, למלוא הדרי ושלוותי,
ולהשתלב שוב בשקט ובנחת, בתוך חבריי, משפחתי ובשגרת חיי המדהימה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
