במשך הרבה שנים,
אבי - "מלח הארץ" - ייבדל לחיים ארוכים
ואמי היקרה, האהובה - זיכרונה לברכה,
היו מזמינים אותנו ואת טפינו, המשפחה הקרובה,
לכמה ימים של חופשה,
בים המלח - המקום הקסום - המיוחד,
שאין שני לו בעולם, רק הוא בלבד.
השנה, 14 שנים אחרי פטירת אימי,
נסעתי לחופשה בים המלח, עם אחותי וגיסי.
כל ענן, כל צוק וכל סלע - צבטו לי בלב.
מופע הירח וזריחת החמה, הסבו לי כאב.
ים המלח נראה - כל-כך יבש ועצוב,
סחוט, בלי כוחות, מיואש ועלוב.
באטימות גרמנו – כי במשך - מאה אחת,
מפלס המים כל-כך ירד.
איך נוכל להסביר לדורות הבאים את האסון,
עם בחירה
מראשית ימיו זכה,
במקום כל-כך מיוחד - בפיקדון,
והפך שכיית חמדה כזו – לחידלון,
לכישלון.
בנסיעה לאורך הכביש - נראים הבולענים,
כל-כך מאיימים - כל-כך מסוכנים.
חייבים למצוא במדינה פתרון מיידי - לבעיית המים,
להקים מפעלים להתפלה ולא להיות תלויים רק ב"גשם משמים".
