כמעט כל אימא פולנייה יודעת,
אין הרבה הפתעות - בְּסוף המלחמה - היא נכנעת.
כמעט כל אימא פולנייה, מבינה בתוך ליבה,
כי במרבית המקרים - המלחמה - אבודה.
הילדים – החיילים הקטנים - בוכים ונענשים,
אבל בסוף המלחמה - כמעט תמיד מנצחים.
גם הם כבר מבינים - שצריך לעבור את השלבים,
ואין כל אפשרות לשנות כל הכללים.
אין קיצורים ואין מעקפים.
ככה היה וכך יהיה - גם בדורות הבאים.
כשאני מנסה להבין – איך יִפְעלו המנהיגים.
ולעקוב אחרי תהליכי מַקרו מסובכים.
נראה לי כי כל מה שקורה - בְּקָטן - בתוך משפחה,
בעצם זהה לתהליכים ולהחלטות של ראשי מדינה.
כאשר האימא הפולנייה - נכנעת במערכה,
היא מבינה כי בכך הכניסה את ראשה
לוויכוח הבא.
כאשר היא מנסה לנהוג לפי עצת הפסיכולוגים החכמים,
ולהתמקד במלחמות - רק על נושאים
– באמת חשובים,
היא מגלה - כי גם אם נִסתה להחליק את כל המחלוקות,
תמיד נמצאים נושאים חדשים - למאבק ולמלחמות.
אבל בכל זאת – אולי צריך להגיע למסקנה,
כי אם בסוף - האימא תיכנע -
כדאי בכל נקודת יציאה,
להפסיק את המלחמה.
בראש מורם - וקצת גאווה פולנייה.
לא להגיע למצבו של המשרת התחמן,
בסיפור המוכר לכולנו - עוד מימי הגן.
שאכל את הדג המסריח,
קיבל 50 מלקות
ובסוף החזיר את כל הכסף.
