אהבה בין מלחמות

כשאת מְפַשׂקת את אהבתך
למלוא יכולתך
אני גם מבין וגם יכול להסביר
איך ארץ צרת מותניים שרובה מדברית
בעלת עבר בלתי-עביר
יכולה להיראות נחשקת עד כדי כך
שבני אדם הנראים סבירים
מוכנים למות למענה

"נו תגיד"
את לוֹאֵטֶת לי בלהט עצוּר
נמנעת מלהאיץ לנוכח מבטי
הבּוֹהֶה מרוב תדהמה לְמַרְאֶה המַרְאֶה
"אתה בא?"
"מה...?"
נפלטת לי כתשובה שאלת סרק
"כי אם לא בא לך עכשיו"

אַתְּ מוֹחלת אחרֵי נשימה עמוקה
"אז בפעם הבאה"
"אה... לא... דווקא בא..."
אני לוחש תוך כדי ניסיון התעשתות
יודע מתוך ניסיון שהמלחמה הבאה
תמיד אורבת בפתח
כי לי כמו לרבים בארץ הזאת
יש גם ניסיון קרבי

כנראה שאֶת צמד המילים האחרונות
אמרתי לא רק בלִבי
כי מיד הותקפתי חזיתית
"אז בוא נראה אותך קרבי כמו פעם"
כאילו מדובר במלחמה אמיתית
כשבמקרה הזה עם כל הכבוד
מדובר במֵרוֹץ זיון המוביל לכל היותר
לְמֵרוֹץ זיון נוסף מאותו סוג

כלומר מתחיל ונגמר תוך זמן קצר
בלא כלום
או דווקא כשלא נזהרים
לתוספת חיים ביקום
בְּדִיּוּק לְהֶפֶך ממלחמות
"טוב זה טוב זה טוב"
אני שומע לפעמים את שנינו
פולטים בו-זמנית

ולמרות שאין אלוהים
ואין מלאכים ואין כרובים
ואין אראלים ואין שְׂרָפִים
ואין אוֹפַנִּים ואין שִׁנְאַנִּים
ואין פָּתוּכִים ונפילים וכו'
אז כן
כשזה קורה זה נשמע כמו כולם ביחד
או לפחות כמו מַטַּח-תותחים ידידותי
ואפשר להאמין או לא