הנה שפחתך בידך - עשי לה הטוב בעינייך

השבת קראו בבתי הכנסת את פרשת לך לך
[בראשית, פרקים י"ב עד י"ח]

עם כל הכבוד לאברהם אבינו
ולשרה אמנו.
בכל פעם שאני קוראת את הפרשה,
אני חשה מבוכה ובושה.

שרי עקרה,
פונה לאברם ביוזמתה,
ומציעה לאברם אישהּ,
את הגר שפחתה - לו לאישה.

אברם לא מתווכח, בא אל הגר,
ומיד- אצבע אלוהים- בבטנה בן זכר.

שרי מקנאה, כועסת,
מתלוננת, מבואסת.
אין לה טענות אמיתיות
משכנעות,
הטענה כלפי הגר- כי ברוב חוצפתה,
התחילה להקל בכבודה של גבירתהּ.

אברם – במקום להרגיע את שרי הזעופה,
ולנסות לשפר את האווירה,
נותן לה יד חופשית לפתור את הבעיה.
"הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך,
וַתְּעַנֶהָ שרי ותברח מפניה"

גם מלאך אלוהים, אשר רואה אותה במדבר,
אינו מנסה לרכך את לב שרי- אינו עושה דבר.
"ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה...
הרבה ארבה את זרעך ולא ייספר מרוב"...
"וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה' את עָנְיֵיך"

אם מישהו תוהה מאין הגיעה אלינו הצרה,
מדוע הישמעאלים מתרבים- מהווים איום וסכנה.
תמיד אפשר לומר כי כך רצה האלוהים,
וכי בכל ההסתבכות- אין יד לאנשים רעים.

בלי קשר לשאלה- מי מאמין במסורת- ובסיפורי התנ"ך,
ומי רואה בכל המיתולוגיה היהודית עוֹרְבא פרח,
אין ספק כי המסקנה
היא תמיד אחת ויחידה.
אם לא פותרים באהבה ובחמלה
כל מחלוקת וכל שנאה או בעיה,
במקום אחווה והנאה-
יבואו אסונות תִּגְבּר הסכנה.