ישראל שלי

ישראל שלי
עוד עשור סיימת,
עם תשעה חתני נובל,
מוח מבריק ויוצר
חזית טכנולוגית,
יוזמות והישגים בינלאומיים.

ארץ ישראל שלי,
חבולה ושרוטה
למודת מלחמות,
מול אויבים צוררים
אותך מֶצֵרים מסביב.

בניך, נשמתם למענך נותנים.
משפחות למען עתיד, שכלו.
עם שלם מתייצב מאחוריך
בכל עת מצוקה,
כנגד אויב נותן תשובה.

הישגנו מתגמדים
לנוכח העוולות
שבהוויית חיינו.
בשישים שנה
יצרנו גנבים
ולא רק אדם לשכנו גנב,
מנהיג לאומה גנב.
אינו מבדיל
בין טוב ורע
כי לו מותר
כי אותו העם בחר.
די נמאסתם
חומדי שלטון
ועושקי הון.

הפנאט רצח לנו מנהיג
בשם האלוהים.
המנהיגים הפקירו שבויים,
בשם קואליציה או בוחרים.

צבאנו הנערץ,
כה עצוב בימות גיוס,
בגלותו כמה משתמטים
בקרב הבנים.
ובנות שמצהירות
והן אפילו לא דתיות.

בקרבנו מטורפים
שהולכים ומתרבים
כל יום עליהם שומעים:
אב מרוצץ גולגלתה של בתו,
סב מטביע במזוודה את נכדתו,
אם מטביעה בנה בגיגית,
אב חונק את בתו אהובת,ו
אדם בדם קר
משפחה שלימה דקר,
ילדים מוציאים בקלות סכין
לאחר בקבוק וודקה,
בלי היסוס דוקרים
אם ובנה,
שמסיבת יום הולדתו
זה עתה חגגו,
הדוד את בת אחיו
חמש שנים אונס,
אדם בחוף להנאתו הולך
במכות רצח בידי בריונים משועממים,
את נשמתו החזיר לבוראו בייסורים,
לעיני אישה וילדים.
הנייר אדם מדם,
סמוק מכעס ובושה.

הדעת והלב ממענים להבין ולקבל.
יש בתוכנו אלימים,
ממעשי זוועה
לא נרתעים.
די נמאסתם אחי המטורפים.

כולם המומים.
תקשורת,
בכל אירוע חוגגת
מנהיגים, בגלי האתר
מתראיינים.
שום דבר לא עושים,
לשגרה חוזרים,
לרצח הבא ממתינים.
אין זועק,
אין עוצר.
צרחת ליבות רבים,
פגועים ותמימים,
מתפוגגת על קירות אטומים.
גם אתם נמאסתם,
את הקטנות שבחיים זנחתם,
בעם בוחר בגדתם.

מנהלי האומה
בפוליטיקה זולה מתעסקים.
מקבלי החלטות
תקציבים מכינים
ולאור יום בקומבינות
אותם גונבים.

ומה עם הזקן והמסכן,
חסר הבית,
מוגבל ופצוע,
ניצול שואה,
חינוך ילדנו,
אייה נעלם תקציבם?

ארץ ישראל שלי,
ארץ שאבדה לה החמלה,
לא הצליחה לגדל הנהגה.
לרחמי שמים זקוקה,
שלא תאבד לדעת את עצמה,
כשחבל הגרדום
מותחת במו ידה.

ארץ ישראל שלי,
אנא התעשתי,
כי כולנו מייחלים,
שעוד יכונו לך הרבה שנים.