שקיעה סתווית

ימים רבים זָנִית
תחת מדומיינים
ורק כשהחיים
עברו אֶת הזֶנִית
בדרך לשקיעה
גילית שרק אותי
רצית כל השנים;

ימים רבים גם אַתְּ
ודאי דומיינת בְּראש
שוגל זה או אחר
בזמן שהוא שָׁגַל
את מי שהוא שגל
בזמן שהוא גמר
במי שהוא גמר;

ימים רבים ודאי
תִּשְׁמַשְׁת בחלומות
של אלה שהמציאות
עשתה בהם שַׁמּוֹת
כי לא עמד להם
לא הרצון ולא
הכוח לְשַׁנּוֹת;

ימים רבים ודאי
שָׁהִית בלי שידעת
תַּחַת מאוננים
שהעדיפו זאת
איש-איש בדמיונו
על פני חריש עמוק
על-פני זריעה בדמע
על פני קציר בצחוק
מהול בדם ויֶזַע;

ימים רבים אוּלַי
זעקת אֵלַי בלי קול
בוא קח אותי רחוק
מהמציאות הזאת
אך מי בכלל יכול
לשמוע זעקות
בלי קול
ועוד גם לענות?

ימים רבים היה
לי לפחות ברור
שֶׁאַתְּ באמת שְׂמחה
כי כל הזמן חייכת
ולא אמרת מילה
ולא חצי מילה
על כך שזה מכבר
אַתְּ כל כך אומללה;

ימים רבים הראית
לכל המעוניין
שישים דרכים שונות
להגשמת עצמו
אז איך אז איך אז איך
יכולתי לנחש
שֶׁכל אותן דרכים
בְּטֵלוֹת לָךְ בשישים
להגשמת עצמך?

ימים רבים אני
שואל אֶת עצמי מי
אוהב להיות עצוב
לשבת ולשתוק
בלי סוף מול השקיעות
במקום לקום לצעוק
מבעוד מועד
"לא עוד!"

אוֹ איך בכלל קורה
דווקא כשהזריחות
רובן כבר מאחור
ומאוחר מדי
פתאום מתעוררים
מְלאֵי תשוקה לחרוש
לזרוע ולקצור
לדוש לִזרות ולנפות
הכל בבת-אחת
ותאווה לשאת
לתוך אֲסַם-חיים
אֶת כל הַבָּר
בבת-אחת?