קללת הנהנין

בַּיּוֹם שֶׁנִּכְנַס הַנָּשִׂיא הַמֻּדָּח אֶל הַכֶּלֶא
שָׁמַעְתָּ אֶת כָּל רִנּוּנֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא מָה-זֶה עוֹשָׂה,
רָאִיתָ אֶת כָּל גִּנּוּנֵי הָעַצְבוּת הַנִּסְכֶּלֶת,
נִטְחַנְתָּ עִם כָּל הַקָּהָל הַמְּעַכֵּל כָּל קְלִישָׁה לְעוּסָה,

צָפִית בַּסָּאדוֹ הָרַע הַקּוֹשֵׁר לְעַצְמוֹ כִּתְרֵי מָאזוֹ,
בַּקִּיטְשׁ שֶׁל הָאוֹי-מֶה-הָיָה-לָנוּ-כַּמָּה-אֲנִי-מוּסָרִי,
בְּשֶׁפֶךְ הַדְּיוֹ הָאָדֹם שֶׁל עוֹשֵׂי הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא מָה-זוֹ,
בְּכָל קֹהַלְתֵּי הַכְּלִיאָה שֶׁהוֹלְכִים עַל תַּפְרִיט בְּשָׂרִי,

שִׁכְשַׁכְתָּ בְּקֶצֶף הַצֶּדֶק שֶׁשָּׁט עַל שְׂפָתֶיהָ שֶׁל אֶסְתִּי
פֵּרֵז כְּשֶׁהִתִּיזָה בָּרַדְיוֹ גֵּאָה "הַנָּשִׂיא הָאַנָּס",
אָכַלְתָּ עִם א' מִפֹּה וְעִם א' מִשָּׁם מֵאוֹתוֹ מֶסְטִינְג,
הִכּוּךָ בְּיֵין פַּטִּישִׁים חֲגִיגִי כְּמוֹ הָיִיתָ קֻרְנָס,

וּבֵרַכְתָּ אֶת הַמַּלְכוּת בְּשֵׁם
וְאֶת הַמַּרְאוֹת וְאֶת הַשֶּׁמַע
וְקָרָאתָ "יְחִי" וְצָעַקְתָּ "אָשֵׁם",
וְשָׁכַחְתָּ בִּכְלָל אֶת הַשֶּׁמָּא.

כִּי אוּלַי... כֵּן, גָּדוֹל הָאוּלַי. מָה הָיָה לָנוּ פֹּה? הָיָה חֶבֶר
שׁוֹפְטִים שֶׁעִיֵּן וְשָׁקַל וְקִבֵּל אֶת עֵדוּת צַד א',
הָעֵדוּת שֶׁהֵזִימָה עַצְמָהּ אַךְ זֻמְּנָה וְהוּבְאָה בְּחֶבֶל,
שֶׁזֻּמְּנָה כִּי סֻמְּנָה הָאֱמֶת בַּהֲלִיךְ אוֹבְּיֶקְטִיבִי אַלֶּכּ.

כֵּן, עֵדוּת שֶׁל נִפְגַּעַת תָּמִיד מִשְׁתַּהָה וּמְשֻׁבֶּשֶׁת,
וְאָסוּר לְזַלְזֵל בָּהּ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ אֲחִידָה;
וּבְכָל זֹאת, עֵדוּת הַנִּפְגַּעַת הַפַּעַם כְּפוּלַת דַּבֶּשֶׁת:
גַּם נִתְּנָה לְמִצְהֶלֶת הֲמוֹן, גַּם צָמְחָה כְּפִרְיָהּ שֶׁל סְחִיטָה.

אִם צָדַק בֵּית הַדִּין וְאִם לֹא, הוּא הִכְרִיעַ וְטוֹב שֶׁהִכְרִיעַ.
הוּא אֲפִלּוּ זָכָה בְּחוֹתַם עַרְכָּאָה עֶלְיוֹנָה.
אַךְ מִכָּאן עַד חֶדְוַת אֲסַפְסוּף-חֲכָמִים מִתְאַוֶּה וּמֵרִיעַ
הַמֶּרְחָק הוּא כְּרֹחַק הַיֵּצֶר מִסַּף הַתְּבוּנָה.

מָה, לְבַד מִקַּדַּחַת הָאֵיד, הַסִּבָּה לַחֶדְוָה וְלַלַּהַט?
מָה חִדֵּשׁ פְּסַק הַדִּין? מָה הָיְתָה הַבְּשׂוֹרָה לַנִּפְגַּעַת?
לוּ מָצְאוּ הַשּׁוֹפְטִים בִּרְאָיוֹת שֶׁקַּצָּב לֹא פָּשַׁע,
כְּלוּם הָיְתָה פֹּה בְּשׂוֹרָה הֲפוּכָה, מַרְתִיעָה, לָאִשָּׁה?

מָה רָצוּ מְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרָה? שֶׁלְּשֵׁם הַבְּשׂוֹרָה הוּא יֻרְשַׁע?

הֲרֵי מָה פֹּה בֵּרֵר בֵּית הַדִּין?
לֹא חֻדְּשׁוּ בּוֹ הִלְכוֹת עֲרָיוֹת.
הוּא הִכְרִיעַ בִּדְבַר טִיב עֵדִים,
בְּסֻגְיוֹת שֶׁל דִּינֵי רְאָיוֹת.

רְאָיוֹת וְתוּ לֹא. וְאוֹתָם שֶׁשָּׂשִׂים עַל הַסֹּהַר
וְעָטִים לְהַלֵּל אֶת הַמֶּסֶר שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט,
מַחְשִׁידִים כָּךְ שׁוֹפְטִים בִּפְזִילָה מֵהַזֹּךְ אֶל הַזֹּהַר,
בְּשִׁקּוּל זָר לַדִּין, וְרוֹמְסִים אֶת כְּבוֹדָם לָאַשְׁפָּה.