ביום 22.11.2011 ערוצי התקשורת והעיתונים מדווחים
משבר חריף בין ישראל לבין,
הנציגות האירופיות במועצת הביטחון של האו"ם
בריטניה, צרפת, גרמניה ופורטוגל,
"על-רקע הודעת הגינוי לבנייה בהתנחלויות ולפעולת "תג מחיר"
שפרסמו מדינות אירופה ביום שלישי,
יצא משרד החוץ למתקפת נגד וטען כי המדינות הגדולות והחזקות באירופה,
"איבדו את אמינותן והפכו לא רלוונטיות"
עד המתקפה של נוער הגבעות על מחנה צבאי,
ועד אשר זרקו אבן על ראשו של המח"ט,
התחושה הייתה כי הפרת החוק מעניינת את ה...
של הממשלה וזרועות הביטחון.
עד אשר היו כמה גילויים מאוד מעצבנים
של הדרת נשים,
אשר התחילו לזעזע את אמות הסיפים.
הרוב הדומם, המשיך לשבת בכורסאות,
לצפות בטלוויזיה, בתוכניות מטופשות,
וגם כאשר יצאו לרחובות – במחאות חריפות,
הממשלה הצליחה להרדים אותנו - עם כמה ועדות.
חלק גדול מאיתנו הרגיש - כי הכביסה מלוכלכת.
התרגלנו בבית הפולני - כי ככה צריך להמשיך ללכת.
הכל צריך להיפתר במסגרת המשפחה -
ורק לאימא מותר להגיד - שהבן שלה אולי טעה.
ופתאום באים הגויים -
מה הם מבינים?
הם מעצבנים ומרגיזים -
את שלוותנו מפרים.
מאיפה יש להם חוצפה
לומר לנו ש"תג מחיר" זו בושה,
מאיפה יש להם העוז להסביר לנו מהי דמוקרטיה.
איך גברת אמריקנית נכבדה,
יכולה מעל הבמה,
לומר לנו שהדרת נשים - זו כלימה.
אנחנו עם הספר, יודעים את הכל.
אנחנו עם סגולה - נבחרי האל הגדול.
מי שלא מוכן ליישר אתנו את הקווים,
מיד הופך לא רלוונטי - חבר של האויבים.
מנהיגינו אוהבים להיות תמיד צודקים,
לא מוכנים לביקורת - מאזרחים,
עיתונאים,
או רחמנא לצלן – מדינאים אחרים.
מי שלא מוכן להרכין ראש בכניעה,
הוא אויב הזומם רק להרע למדינה.
אותי המצב מאוד מתסכל,
אך צריך להבין ולא להתבלבל,
מותר לחברים להעיר הערות,
צריך להיות מוכנים לשמוע ביקורות,
חשוב מאוד לפעמים - לעצור ולחשוב קצת אחרת,
אולי להימנע מלהוסיף שמן למדורה הבוערת.
