הרהורים נוגים ביום הזיכרון

הצבי ישראל על במותיך חלל
איך נפלו גבורים .
(שמואל ב ' פרק א')

אל תגידו בגת,
שאולי למנהיגים, לא ממש אכפת.
אל תבשרו בחוצות אשקלון,
שלא מספיק עושים במעשים, כדי להביא את השלום.

66 שנים למדינת ישראל זה כבר גיל מאוד מתקדם,
בגיל 66, זה ממש מתחיל כבר לעצבן.

הנציגים נפגשים, אוכלים עוגיות, שותים קפה,
מצטלמים יפה.
מתראיינים,
מבטיחים,
הולכים קצת קדימה, והרבה אחורנית, דורכים במקום ולא מתקדמים.

ביום הזיכרון, כאשר כולנו עומדים בצפירה,
וחושבים מה ניתן עוד לעשות למען המדינה.
כאשר שומעים את הספורים הכל כך עצובים,
על החיילים האמיצים,
המלאכים הגבורים,
הילדים הטהורים,
שאינם כבר בין החיים.

בא לי לצעוק בקול רם,
הפסיקו להרדים את העם.
הפסיקו לדבר על ויתורים כואבים,
להמציא את כל התירוצים, להאשים את האויבים.

אין לי ספק כי אם היינו שכנים של שוויצריה או ספרד.
הכל היה יותר פשוט ויותר נחמד.

מה לעשות, שלכאן הביא אותנו משה רבנו, לאחר ארבעים שנה.
מה לעשות שאילו השכנים וזה מיקום המדינה.

סגרו את הדלתות הסתגרו עם כל מי שיכול לעזור,
עד שיצא מהחדר עשן לגמרי שחור.
הציבו מטרה כי השנה נגמרו התירוצים, ולא מרפים מהמשימה,
להביא סוף-סוף שלום למדינה.