מחלת הסרטן שלי פרק מ"ה

שלום לכל קוראי הנאמנים. מזמן לא כתבתי לכם. פשוט עברו עלי חודשיים די מטורפים. אבא שלי החזיר את נשמתו לבורא עולם לפני כשבועיים וחצי, לאחר שקיבל התקף לב חמור לפני כארבעה חודשים.
לי הופסקו כל הטיפולים הרפואיים לפני כחודש ימים בכדי לתת לגוף אפשרות לנוח מעט מכל התרופות והטיפולים והחומרים הקשים שמקבל כל מטופל במחלת סרטן זאת או אחרת.

הדבר יאפשר לי לקבל טיפולי שיניים שלא יכולתי לקבל בעקבות טיפולים שקיבלתי בזומרה. אפשרות לטפל מעט בכבד אשר מוציא תוצאות לא טובות בכל הבדיקות. כל הטיפולים הללו משפיעים לא לטובה על הכבד. כמו כן לאזן את מצב הסוכר בדמי. אכן בימים האחרונים לאחר חודש מנוחה מהזומרה ושאר הטיפולים התחלתי לעבור טיפולי שיניים שכבר כאבו לי ולא יכולתי יותר ללעוס. כמו כן התחלתי בבדיקות הכבד וטיפול בו והורדת הפעילות החריגה שלו.

בימים הקרובים אתחיל בהרזיה בעזרת דיאטנית מכיוון ששמנתי מאוד בזמן האחרו,ן עקב כל הטיפולים והחומרים השונים שזרמו לגופי וכמובן גם מהאוכל הטוב והרב שהזרמתי לגופי. כך שאני חושב שבמשך מספר חודשים הטיפולים במחלת הסרטן יעצרו ואקבל טיפולים אחרים אשר יתנו לי שיווי משקל אחר לדברים אחרים שהוזנחו ולא טיפלתי בהם עקב ההתמקדות במחלת הסרטן. הפסקת הטיפולים הללו לא היתה קלה לי נפשית. הדבר אף הכניס אותי לחרדה מסוימת שעצם הפסקת הטיפולים יכולה להעלות את רמת הסרטן בגופי. ולהביא להרעה במצבי. אני תקווה שרופאי הנאמן יודע מה הוא עושה. בכל אופן אני בוטח בו. מובן שזאת הרגשה טובה לא לקבל כל טיפול אך גם די מפחידה. הבדיקות החודשיות שלי והמעקב החודשי כמובן נמשכים כרגיל.

דבר נוסף שמעודד אותי שאושר כל התקציב על-ידי קופת חולים מכבי למציאת תורם למוח עצם. החיפוש מתנהל במלא המרץ. אני רוצה לציין שזאת השנה הרביעית שהסרטן מקונן בגופי וזה די הרבה זמן למחלה כמו שלי. ואני עדיין חי ועם רמות סרטן נמוכות להפליא על אף כל התחזיות. פעם חשבתי שמספיק ואחיה עד אשר בתי תתגייס לצה"ל והנה היא כבר משתחררת, כיום אני רוצה להיות נוכח בטכס הסיום של הלימודים האקדמיים שלה. עם האוכל בא גם התיאבון.

לפני שאמשיך ברצוני לעדכן במספר שורות את הקורה לידידנו בארצות הברית. להלן סיפורו של מ.א:

" היום מלאו ארבעה חודשים ויומיים להיותי כאן בניו-יורק. בתחילת המסע אפילו לא חלמתי לרגע שאני עומד להיות בארץ זרה כל כך הרבה זמן, במקרה הטוב ביותר חשבתי על חודשיים. למעשה, השבועיים הראשונים עברו בבדיקות מקדימות על-מנת לקבוע את מצבי נכון לאותו הזמן. בהמשך התברר כי הטיפול אמור להיות 2 עד 3 סדרות בנות 6 זריקות טיפול. בפועל קיבלתי 2 סדרות ובכל סדרה 4 זריקות טיפול בלבד וזאת בגלל ההשפעה החזקה של החומר על גופי. בהחלט ניתן לומר כי הכמויות הרבות של כימותרפיה שקיבלתי בעבר עשו את הנזקים שלהם בגופי ולכן במערכה הזו היה קשה והיו ימים קשים. בכל מקרה באתי לכאן בגלל הגידול בגרון שחשבתי שהוא קשור ללימפומה וממנו התחלתי לסבול באוקטובר 2005. בדצמבר 2005 קיבלתי סדרת כימותרפיה שכתוצאה ממנה גופי נחלש מאד ומאידך הגידול בגרון לא רצה לרדת. לצערי.

כאמור, אחרי 4 חודשים אני סובל ואפילו סובל מאד מהכאב בגרון ומכאבים באוזן שמאל ובלסת בצד שמאל. עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן, נראה שאני בכיוון הנכון ומתחילים לטפל בבעיה האמיתית שעבורה באתי לכאן. האמנם המחלה העיקרית שלי, זו שידוע לי כרגע עד היום נקראת לימפומה נון אודג'קינס בתוספת T CELL ובה טופלתי עד לזמן האחרון, אך כנראה הגרון זה כבר סיפור אחר. אז נכון לעכשיו אחרי 4 חודשים כאן המצב כרגע הוא כזה.

אחרי הסדרה הראשונה עשיתי סריקת PET CT והתוצאה הראתה על שינוי קל בלבד. אחרי הסדרה השנייה עשיתי שוב סריקה אך עדיין התוצאה לא בידי ואני מקווה שבימים הקרובים כאשר היא תגיע לידי יתברר כי בתחום הלימפומה יהיה שיפור.

מה שברור לי כי בנושא הגרון לא קרה שום שינוי לטובה , בארבעת החודשים שחלפו יש הרעה בלבד. אז לפני מה אני עומד?. ניתוח?. טיפול כימותרפי? הקרנות?. המון שאלות שבזמן הקרוב אני מקווה שתהיינה להן תשובות ומקווה יותר שהן יהיו כאלה שאני אעמוד בפניהן כפי שעמדתי עד היום.

מאחר שהסבל שלי כבר עבר מזמן למצב שבו אני זקוק לכדור נגד כאבים לפחות אחד ביום ובדרך כלל בבוקר, לעיתים רחוקות אני זקוק לאחד נוסף כי פשוט אני סובל בשקט, מכאן ברור שבצרה שבגרון צריך לטפל מהר, דחוף וללא עיקובים. אז אני הולך לעשות ביופסיה שלאחריה יתכן ויהיה צורך בניתוח כדבר ראשון. כרגע מטופל בביה"ח שכל כולו מיועד לחולי סרטן בלבד והוא אחד הטובים בעולם. אך מה לעשות שמדובר בכסף ובהרבה כסף. עד עכשיו שולם לביה"ח סכום של כ- 100,000 דולר, במידה ונרצה להמשיך את הטיפול כאן אז יהיה צורך בסכום שאין אני יודע להגדירו אך בטח מתקרב שוב לאותו הסכום, הביופסיה בלבד עולה מעל 17,000 דולר, ניתוח להסרת הגידול בטח יעלה פי 3. ומה עם טיפול נוסף בהמשך? בקיצור די קשה ומסובך ולכן אני מקווה שניתן יהיה להמשיך בארץ בדחיפות ובצורה טובה ויעילה על-מנת שאני אחזור לתפקד.

תוסיפו לזה שכירות הדירה, הפלאפון ועלות הטיפולים עד עכשיו בערך של מעל 100,000 דולר וכאשר אני מתרגם את זה לכסף שלנו זה כחצי מיליון שקל, סכום אדיר שכל חיי חלמתי שיהיה לי במקביל אני הוצאתי עד עכשיו סכום שקרוב ל- 150,000 ש"חאשר היו מיועדים למטרות שיפוץ הבית כהכנה לחיים נוחים ונעימים לקראת שיבה. אז כנראה שלפעמים יש מחיר כבד על-מנת להיות בריא אך צריך גם לחשוב על העתיד.

עד לפני חודשיים עוד הייתה לי הכנסה ממשכורת במקום העבודה אך כאשר נגמרו ימי המחלה וימי החופש אז גם המשכורת נגמרה .עכשיו הכסף שאנו מוצאים למחיה כאן הוא כאמור מהחסכונות נטו ואני מקווה שהם יחזיקו מעמד. לעבודה סדירה אני מניח שניתן יהיה לחזור לאחר הטיפול בגרון ולא קודם ולכן שוב יש סיבה טובה לכך שזה יקרה מהר.

ההכנות לביופסיה: הבוקר קמנו בשעה 4:30, התקלחתי אך ללא דאודורנט ואפטר שייב, גילוח וצחצוח שיניים. כמובן מחצות אני בצום ואסור לאכול ולשתות. בשעה 5 ורבע ירדנו לרחוב ועדיין חשוך אך תוך דקות השחר מתחיל להפציע, תפסנו מונית ונסענו לבית החולים.

הגענו לחדר עם מיטות חדישות ואני מקבל ערכת לבוש לניתוח. חלוק ראשון שלובשים עם פתיחה לאחור וחלוק נוסף שלובשים רגיל עם פתיחה מלפנים. זוג גרביים מיוחדות, כובע נייר לראש. אני מתפשט ולובש את הערכה מלבד הכובע שמיועד לחדר הניתוח בלבד. נשכב על המיטה ומרגיש כיצד כל כמה דקות המיטה כולה משנה פוזות ובצורה כזו כל חלקי גופי זזים כנגד תרדמת אברים. עכשיו בדיקות כגון לחץ דם, חום, דם וכ"ו. אגב יש טלוויזיה LCD ליד המיטה אבל למי יש ראש לזה. אני נשאר בהמתנה עד אשר תוצאות בדיקת הדם מתקבלות ועכשיו מגיע אח שלוקח אותי עם המיטה לחדר ניתוח, אני מגיע לחדר ניתוח יפהפה ובו מסכי ענק וזרקורי ענק רבים. האח מעביר אותי למיטת הניתוחים ואחיות מתחילות להכין אותי. כרגיל בחדר קר מאד והם מכסים אותי במספר פריטים.

הראשון כיסוי מתנפח על שרירי הרגלים שאחר כך התברר שמיועד לעשות עיסויים לכל אורך הניתוח. כל 2-3 דקות אני מרגיש איך המערכת מניעה לי את הרגליים להרצת הדם. מכסים אותי שוב בכיסוי מנופח שמבודד את גופי מהקור שמסביב למיטה. רותמים אותי למיטה באזור האגן ומתקינים מצידי המיטה מנשאים לידיים ועכשיו נוח לי כבר מאד. כמובן שגם הכובע על הראש. שוב בדיקות לחץ דם וכו' אני שומע שהאחיות מתקשרות לביפר של מספר רופאים וכעבור כמה דקות מגיעים 2 הראשונים שהם רופאים מרדימים. הם מציגים עצמם ואומרים לי שלום.

עוד שתי דקות ואני רואה את ד"ר קראוס נכנס ועכשיו אני רגוע. אני לא יודע למה אבל כפי שכבר סיפרתי אני שם את מבטחי בד"ר קראוס בעיניים עצומות וזה קרה מיד אחרי הפעם הראשונה שהוא בדק אותי. הרופאה המרדימה מוצאת וריד ומחברת פרפר להזרמת חומר וברגע שמוכנים היא אומרת לי כי מיד אני הרדם ולא אדע כלום ממה שקורה עד חדר ההתאוששות. והכן בסביבות שעה 10 אני כבר מתעורר חלקית הניתוח/ביופסיה עבר בשלום.התוצאות:

1) הגידול הוא סרטני אך לא לימפומה.
2) הוא מעוניין שאני אעשה בימים הקרובים CT מיוחד לגרון על-מנת לראות כמה כיוונים.
3) לאחר קבלת תוצאות הביופסיה הוא ידע האם צריך לעשות ניתוח או הקרנות.
4) במידה ויש צורך בניתוח אז נראה לו שיש סיכוי טוב לבצע אותו ללא פגיעה במיתרי הקול.
5) נראה שעדיף הקרנות בלבד אך כאמור הכול תלוי בתוצאות הביופסיה וה-CT.

אני חייב לומר את האמת כפי שאני רואה אותה לפחות בנושא הגרון. במידה והיה לי הרבה כסף אני מאמין שהייתי נשאר לטפל בו כאן עד שהגידול יושמד סופית אך מאחר וזה לא באפשרותי אז כנראה שגם זה יהיה בארץ. עכשיו שמתברר כי הגידול בגרון הוא לא לימפומה אז יתכן וד"ר אוקונר יגיד שלא ניתן להמשיך בטיפול ב-PDX. זו השערה ואולי יהיו הפתעות.

הימים הקרובים יגידו הכול ואני לא מתכוון לוותר למחלה בשום דרך ואני רואה רק ניצחון בסוף הדרך. עם כל הסבל וההטרדה של כל כך הרבה אנשים טובים אז היעד הסופי זה ניצחון.

אני רוצה לחיות ואין לי כל תוכנית לעזוב את האדמה לפחות לא לפני גיל 75 וגם אז אולי לבקש מהקדוש ברוך הוא תוספות על תנאי." עד כאן סיפורו של מ.א עם הרבה קיצורים.

ועכשיו לדיון החשוב בנושא למות בכבוד: בזמן האחרון בקרתי מספר פעמים בבית חולים מלב"ן בנתניה בית חולים שיקומי לחולים סופניים וכן לחולי סרטן. הייתי במחלקה לשיקום לחולי סרטן. עברתי שם בגלל נסיבות אחרות אך הייתי חייב לעבור במחלקה לחולי סרטן. בית חולים יפה הממוקם על שטח ענק. טובל כולו בירק ובגינות יפות ממש גן בוטני. המבנים די ישנים אך נקיים, יש ניסיונות מצד הצוות לטפח את בית החולים כמה שאפשר בתקציב העלוב העומד לרשותם מהמדינה, הרי בית החולים הוא בית חולים ממשלתי. ישנה כוונה של משרד הבריאות לסגור את בית חולים הזה בגלל הלחץ המופעל על המשרד מצד נערי האוצר מדושני העונג ולפנות חולים אשר ממתינים למותם בבית החולים הזה תוך כדי טיפול מסור, לבתי המשפחות של החולים, שם ימשך הטיפול על-ידי בני המשפחה כאשר יום יום תגענה האחיות לבתי הממתינים למותם, הרופאים יגיעו פעם או פעמיים בשבוע ואולי גם סידור זה יפסק כאשר יחלוף הזעם על סגירת בית החולים.

מה נעשה במחלקות בית החולים הזה. על המיטות שוכבים חולים תשושים אשר עברו את כל מדורי הגהנום בטיפולים האין סופיים במחלת הסרטן שלהם או מכל מחלה אחרת. חלקם לא קמים מהמיטות ימים וחודשים עד אשר מתים. מונשמים. האכלתם נעשית באמצעים מלאכותיים. כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל לא שולטים ביציאות שלהם. חלקם לא מזהים את אלו הבאים לבקר אותם, חלקם סובלים מפצעי לחץ קשים. חלקם סובלים מעוד מספר רב של בעיות. חלקם גם כאשר הם עדיין חיים נראים יותר כמתים. אלו שעדיין במצב טוב מובאים לאכול בחדר האוכל. חלקם מוצאים על-ידי בני משפחתם לטיול על עגלות ישיבה לטיול קצר בחוץ.

בקיצור אם להיות רעי לב ואני לא כזה, רובם כולל אני חושב שחלק מהמשפחות ממתין למותם ואף מתפללים ליום הזה. לא מרוע לב אלה מתוך רחמים.מצבם של החולים הללו זה לא חיים ולא מוות.אין איכות חיים. אלו לא חיים. זאת פגיעה והשפלת האנשים השרועים על המיטות כעצמים שלא יכולים לזוז. זאת השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. חלקם של האנשים לא מזהים את אלו הבאים לבקרם. חלקם לא זזים ימים שבועות וחודשים. חלקם לא יודעים אם כרגע יום או לילה.אם לא היתה הטכנולוגיה המחזיקה אותם לא חיים ולא מתים, כולם היו הולכים בכבוד לעולם הבא.

אני לא מבין מדוע מבזים כך את כבודם של האנשים הללו. אנשים שעברם מתגמד ומבויש בגלל מצבם הנוכחי. אני בטוח אם הם היו יכולים להחליט על גורלם מרביתם היו מבקשים להפסיק את הסבל הזה. מרביתם לא היו מוכנים לחיות בהשפלה כזאת של טיטולים. של חיים בזכות אלפי מכשירים, המתנה לרגע כאשר גם מכשירים אלו לא יועילו. צריך לתת למשפחות את הזכות להחליט במצבים קריטים אלו. החיבור למכונות הללו שמחזיקות מתים חיים אלו בחיים יופסק ויינתן לאנשים אלו אשר חסרים כל יכולת להשתקם גם בעוד אלף שנים למות בכבוד, זה הדבר המינימלי שבני האדם הללו היו רוצים. אני חתמתי על הוראה שאם אגיע למצב הזה שלא יחברו אותי למכשירי החייאה משפיליי חיים כגון אלו , ממש בימים הקרובים בעודי בשפיות מלאה ובמצב בריאותי סביר אפעל דרך בית המשפט להוציא צוו אפוטרופסות על גופי בלבד לידי אחד מבני משפחתי ולאחר מכן אכתוב בצוואתי שאני אוסר בתכלית האיסור להחזיקני בחיים במצב כגון זה כאשר סיכויי החלמתי שואפים לאפס.

חשבו על זה. חשבו איך אתם רוצים לסיים את החיים. חשבו כי המוות זה חלק בלתי נפרד מהחיים. המוות זה סופם של החיים. על כן גם אקורד הסיום צריך להיות סביר ולא משפיל ושלא יעיב על כל החיים. אקורד הסיום צריך להיות טוב ויפה והעיקר לא ליפול לנטל על האחרים.

להתראות בפרק הבא ושנסיים את המלחמה הארורה הזאת מלחמת לבנון השנייה. ושכל בננו יחזרו בשלום לגבולם ושלא נסבול יותר מנפילות של טילים שונים והעיקר שנהיה בריאים. ושהילדים יזכו במעט חופש גדול שנגזל מהם על-ידי הטרוריסט נסראללה ומרצחיו מהחיזבאללה.