בשבעה באפריל, הלא הוא חודש האביב "ניסן", שעד לא מזמן היה החודש האהוב ביותר על ליבי ועל נפשי, מלאו חמש שנים למותה הטרגי, לא אומר בטרם עת, של בתי היקרה "סמר" ז"ל, אשר חייה נגדעו באיבם בהיותה רק בת שבע עשרה שנים. זה קרה לאחר מאבק קצר וחסר תוחלת של כשלושה חודשים במחלה ארורה, שלא הותירה סיכוי לעלמה שופעת מרץ וחדורת אופטימיות ואהבת חיים. הכול החל בתלונות על כאבים ומחושים קלים, ימים מספר לאחר יום הולדתה השבעה עשר, אותו חגגנו בחוג המשפחה ברוב הדר. ראינו בדבר תופעה חולפת, ולא היה מי מבני המשפחה, כולל אותי, שהעלה על דעתו ולו בחלומות הקודרים ביותר את הצרה העומדת להתרגש על המשפחה, ואשר בהגיעה עם היוודע דבר המחלה, נחתה על המשפחה כרעם ביום בהיר, טלטלה את הבית מארבע פינותיו ועמדה למוטט אותו.
